אף פעם לא חשבתי שאני מפחדת מהחושך, לא באופן כזה לפחות. כמו
כל הילדים, דמיינתי מפלצות בארון, נחשים מתחת למיטה וראיתי אלף
ואחד דברים לא מזוהים בחושך, אבל בשלב מסויים הפסקתי להתייחס
לזה.
אבל אני כן מפחדת מהחושך, מפחדת ממה שהחושך משדר, מכל הדברים
שקורים בחושך שאינם קורים באור יום: רציחות, גניבות, אונס...
החושך הוא אסוציאציה למוות... האסוציאציה שלי...
מצד שני, אני אוהבת אתו, את החושך.
לא כי הוא מבשר המוות חסר הצורה, לא כי הוא הדרך לבריחה, אלא
כי בחושך הדברים נראים אחרת, מובנים אחרת ובהחלט מורגשים אחרת
מורגשים אחרת, ביתר עוצמה.
מישהו אמר לי שאני בתוך יער, ושאני צריכה למצוא את הדרך
לצאת...
אבל כששומעים יער, לא מדמיינים עץ או שניים, וכביש בהישג יד.

אני עומדת, מסביבי עצים, גבוהים, רזים, שמנים, מכל הסוגים.
בשנייה זו ממש אני כל כך נגד איכות הסביבה, מצדי תכרתו את כל
העצים האלה, שאני רק אמצא את הדרך חזרה.
כל עץ שעברתי, כל מחשבה רעה, כל דמעה, הכניסו אותי עמוק יותר
לתוך היער, כל פחד כיבה עוד קצת את האור...
הכל מסתובב, מסתכלת למעלה, שחור, עם צמרות העצים מתנודדות
מהגובה הרב.
מזרח- עצים וחושך.
מערב- עצים וחושך.
כל כיוון שאני מסתכלת אותו הדבר...
חוץ מסדרות טלוויזיה שבהם מסבירים מה עושים במצב כזה, על היער
אני לא יודעת שום דבר, היערות בארץ הם כלום... הם לא
נחשבים...
היער שלי, הוא לא אמיתי, בניתי אותו לבדי, בגללי, אף אחד לא
הסביר ולא נתן הוראות התקנה, איך יוצאים מתוך יער כזה, איך
מוצאים נחמה, איך עוברים את החושך, איך צורחים רק כדי להרגיש
בחיים,  אף אחד לא הסביר איך מוצאים את הדרך החוצה, הרי אפילו
הכיוון לא ברור, אין ביער שלי יום ולילה, רק חושך, כל כך שחור
שזה כבר כואב.
אתמול, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי... רעש, למעלה, כן שם,
למעלה, זיקוק נדלק למספר שניות והראה מן חץ, אות מלמעלה,
הכיוון פחות או יותר ברור.
תמצאי את האומץ להתחיל ללכת, מפלצות לא באמת קיימות, צועק עליי
קול מתוכי..
לא זזה, אני לא יכולה, משהו מחזיק, בחוזקה, האם זאת רק אני?
הפחד בתוכי?
עוד זיקוק... זהו! על פחדים יש להתגבר... אני מתחילה ללכת,
קודם לאט, יותר מהר, ענפי העצים נשברים תחת רגלי, אני רצה, לא
מפסיקה, לא נושמת ולא מעיטה... רוצה לצאת, יכולה, רוצה לחזור
לשמחה, לאור, אליו...
כשאני בתוך היער, הלב נסגר, לא משנה מה יגידו הוא לא מוותר על
שלו, הוא עקשן, הוא מטומטם!
כשאני יוצאת, אני איתו, איתו כמו שאני, שמחה, להיות איתו,
לנשק, לחבק... הוא מחכה לי שם, ליד העץ האחרון, איפה שרואים את
הכביש, כן! הוא שם! הוא לא יעזוב, הוא אמר שהוא יחכה, אני
מאמינה, הוא לא ילך!
יותר מהר, רוצי! יותר מהר, צועק הלב. את יכולה! הוא התעורר...
אני צריכה עוד סימנים, עוד קצת עזרה, אני עוד לא חזקה מספיק
בכדי לא למעוד ולוותר, רק עוד קצת עזרה, עזרה שרק הוא יכול
לתת... עזרה, שתבוא רק אם הוא עדיין שם, ליד העץ האחרון, מחכה,
וכשאני יבוא, הוא יילחש לי שאין מפלצות!