הוא ישב שם מכופף, יוצר צל של עצמו - רק ארוך וצר יותר.
הוא ישב שם רועד ונוטף זיעה, עגלי זיעה מלוחים אשר יורדים ישר
אל פיו.
הוא ישב שם רועד מכונס כאילו מתחבא.
הוא ישב שם מרושש, אבל לא מרושש מעושר אלה מאושר.
הוא ישב שם וחיכה, חיכה לקריז הבא שלו, רק  שהוא ידע שאין הוא
יכול לעשות מאומה כנגד זה, למען האמת הוא כבר יודע את זה במשך
חודשיים כמעט.
לאט לאט הוא מתאושש, ההתקפים מתרחשים רק פעם בשבוע שבועיים,
ואל תתנו למצב אופטימי זה להטעות אתכם: לפני חודשיים, כשהוא
ירד מהסם, הם היו מתרחשים כל יום, כל יום מזוין הבן אדם ישב
ואכל קריזים לפנים, הוא הרגיש יד גדולה שמוחצת את ליבו והדם
שמתפרץ ממלא את הריאות, הקיבה, הלבלב, האשכים, המח, היד
השמאלית, הבוהן הימנית והעין האמצעית, הוא הרגיש מחנק, הוא ישב
ובכה, הוא בכה וישב, ולפעמים הוא אפילו עמד ובכה, בכה ועמד,
כולו רועד כמו עלה נידף בסופת ציקלון.
אבל כמו שהבנתם, המצב לא נשאר בעינו. אט אט החל הוא לגדול
ולגדול.
אולי עכשיו הוא דמות קטנה, מכופפת, מתנשפת, רועדת ונוטפת, אשר
דבוקה לפינת הקיר בייאוש מוחלט, אבל פעם הוא היה קטנטן, נקודה
קטנה אשר ישבה לה שם, נקודה קטנה שטענה נואשות שהיא בן אנוש,
אבל אי אפשר היה להאמין לנקודה הקטנה הזאת, שכן היא נקודה
קטנה, ולדידי נקודות קטנות הן לא בני אנוש, הלא כן?

המזרק יושב לו יתום כבר כמעט חודשיים, ריק, יבש.
הוא כבר לא זוכר את הדקירה הזאת שבעצם לא היתה כדקירה כלל. היא
היתה כליטוף אישה אהובה. הוא כבר לא זוכר את הטוב שהזריקה
הביאה לו ברגע שהיא היתה בעורקיו, ברגע שהחומר מתפשט בתוכו
ויוצר חמימות כזאת, שדומה לחמימות כאשר היא מתפשטת מולך וחושפת
את שדייה הלא שווים היפיפיים האלה ואת גבה הסקסי והמהמם, הוא
לא זוכר את מראה החומר, את יופיו, את רכותו, את קימוריו
המדהימים.
אך עדיין, למרות הכל, למרות שאינו זוכר את הנ"ל, עדיין הוא
מתענה, וזה קורה רבותיי, זה קורה כאשר היא מגיעה, הבריונית
חסרת הגבולות הזאת אשר בתוך מוחו, קוראים לה בדידות, וכאשר היא
מגיעה הוא זקוק נואשות לחומר.
החומר איננו בתחום השגתו כלל, החומר אי שם בשכונת יוקרה.
החומר הזה עשה לו כל כך טוב, אך עם זאת זרע לעיתים זרעי רוע,
על החומר הזה הוא וויתר בידיעה שאין מנוס מההתמכרות, ההתמכרות
אליה (הו, כמה שהוא ערג אליה), הוא ידע שההתכרות הזאת מתחילה
לכרסם אותו, הוא ידע שסם האהבה מתחיל לחנוק אותו.
הוא וויתר על הסם והסם וויתר עליו.
עכשיו כל שבוע שבועיים הוא עובר מעין קריזון שכזה.
הוא אהב אותה - היא לא ידעה עד כמה.
הוא רצה אותה כמו שהיא, והיא, היא רצתה אותו אחר, זה נגמר, חוץ
ממדי פעם כשהוא עדיין חושב עליה ומשער שהיא עליו לא חושבת
כלל.

הוא ישב שם אט אט מתחיל להתרומם, דמותו המכווצת, הכאילו
מתחבאת, החלה לנסוק מעלה, טיפות זיעתו חדלו מרדת, אין הוא
מרגיש את הצורך הזה להתחבא מעצמו ומהעולם, כעת הוא מרגיש שהוא
יכול לנסוק מעלה.
הוא לא קיבל קריז כבר לפחות שלושה שבועות, והבן אדם, שפעם היה
נקודה קטנה וחסרת חשיבות ולאחר מכן התפתחה לאדם מכווץ אשר מפחד
מהעולם, כעת הוא מרגיש שוב פעם אנושי, כאילו חליפת העור
האנושית שוב מתאימה לו.

הוא הלך לישון וחלם, הוא חלם על החומר מונח שם לפניו אבל אין
החומר בוחר בו, החומר בוחר במכור אחר.

הוא התעורר ומאז הוא מרגיש את ההתמכרות, משהו קרה הוא חושב
לעצמו.
הוא בטוח, החומר בידי משהוא אחר! אין שום סיבה שהוא יחלום את
החלום הזה סתם.
כעת הוא כבר לא בטוח בכלום, כעת הוא כבר לא יודע מה לעשות,
עברו לפחות שלושה שבועות או אפילו חודש מהקריז האחרון שלו,
והוא היה בטוח שהוא מחוסן.
הוא אפילו ניסה חומרים אחרים.
אבל אין מה להשוות את הסטלות, זה כמו להשוות סיגריה לגוינט.
כעת אין הוא יודע מאומה על ההתמכרות הזאת ובמיוחד לא אחרי שעבר
עוד קריז, אמנם קריזון קטן וחסר חשיבות לעומת קודמיו, קריזון
שהוא כירח לעומת השמש, או כמו האחיות פיק לעומת פינק פלויד
מבחינת כישרון מוזיקלי.
למרות הכל זה חזר, אין הוא מבין את פשר העניין, אין הוא כבר
בטוח אם עבר העניין או לא.
לעולם הוא לא ידע אבל בדבר אחד, לפחות כעת, הוא כן בטוח,
שעולם, אבל לעולם הוא לא יוכל למצוא חומר איכותי כמו שמצא.

עברו כבר שלושה וחצי חודשים מאז שנכנס לגמילה, הוא שכב במיטתו
לא מצליח להרדם, זז מצד לצד כאחוז תזזית, בוהה כתימהוני בחושך
העמוק והשואב הזה אשר ריחף מעליו.
הוא החל מהרהר ושוב הוא ניזכר בסם, זה קורה לו מדי פעם, הוא
ניזכר בסטלות והוא ניזכר בכיף ובאושר שהרויח עקב השימוש.
הוא חושב האם כדאי לו ליצור קשר עם הסוחר, אבל הסוחר כבר לא
ענה פעם אחת ואין סיבה שיענה עוד פעם, הסוחר יודע שאין הוא
מכור יותר ואין הוא יכול לעשות יותר עסקים עימו, הוא מהרהר
ומהרהר, חופר בעמקי מחשבתו.
אין הוא מבין...  אין הוא מבין מדוע הוא פשוט לא יכול להיות
סאחי, למה תמיד הוא חייב לחפש את הסם הארור הזה.