הנה שוב, מתחיל עוד לילה רטוב.
הדמעות, הן יוצאות,
כבר מזמן איבדתי שליטה ברגשות.
כמה זמן אפשר לכאוב,
כמה זמן אפשר כך להרגיש.
כלואה בבלאגן כל כך גדול,
ולא איכפת לאיש.
כבר לא מפחדת רק רוצה ללכת, לעזוב.
רק שהלב יפסיק כבר לכאוב.
מקור ההגנה שלי כבר לא קיים.
וכנראה, עכשיו אני מבינה, הוא לא היה מעולם.
רק מתאכזבת, כל יום, מחדש ובגדול.
על החרא, האנוכיות, הילדותיות, על הכל.
ואני בקושי מצפה, באמת שכבר לא כמעט,
רק לטיפת אהבה, טיפה. זה מעט.
אבל האבן בלב, מפריעה לך לחשוב עלי.
על מה שלעשות באמת צריך וכדאי.
הקרירות הזאת שלך, הריחוק התמידי,
פוגמים לך בראיה ובמערכת היחסים שלך איתי.
אני רוצה ממך דבר שאי אפשר להחזיר,
כי פתאום תפסתי בסקירת חיי בהבזק מהיר,
מעולם לא היה לך את הדבר שאותו אני מחפשת.
את ההזדמנתו שלך לקשר טוב איתי,
את פיספסת ועדיין מפספסת.
לא יודעת למה אני עדיין ממשיכה לחשוב עליך,
לדמיין אותך באופן חיובי ובצורה טובה,
שתכניסי בחיים שלי קצת אור והאהבה.
אבל לא. את בורחת בהמחוייבות שהטלת על עצמך
מדי שנה ושנה, כמו עכבר מחתול,
אז תגידי לי את,
איך אני אוכל לאהוב אותך ככה,
בין כל הבלאגן הזה והבלבול?!