בוקר, לאחר שהרסת העדפת לשכוח ושתקת למרות שידעת. למה ברחת?!
צהריים, אני כאן. לאט לאט נמחקת מעל פני האדמה, שמלאה בזוהמה
נירקבת שעוטפת אותי לאט ובדיוק.
אני נישברת מנסה כמה שיותר מהר לסיים את שארית כוחותיי, עד
מתי?!
ערב, בחוץ קולות התינוקות, פוחדים, כולם מסתכלים עליהם "מסכנים
יתומים קטנים".
וכולם יודעים אך נוח להם לשתוק, נוח להם למלא את פיהם באוויר
ולחנוק - לחנוק את הצדק, את האמת המתפרצת, נוח להם להרוג.
הגוף מאבד תחושה, נופל ומתאחד עם הריצפה הקפואה, איבר איבר
נותן את חסדיו לרגע הבא, עכשיו הוא חתיכת בשר ללא כל כוונה,
ללא שום נשמה, חתיכת בשר על ריצפה קפואה.
בפנים הדם נירקב!  נישאב בכמויות אדירות לריצפה מרוקן את גוש
הבשר מכל זיו דם אפשרי, מותיר אותו עוד ריקני.
לילה, הנשמה דעכה, היא ניסתה, בכל הכוח השתדלה, לתפוס עוד פיסת
תקווה, אך עלתה באש ונישרפה.
עכשיו היא עולה, מסתובבת מחפשת תשובה במעופה.
לפנות בוקר, גשם בחוץ, נשמה אחת פחות, הכל - העיקר לא לראות.
לעצום עיניים ולהגיד "לא קרה", ובחוץ הגשם מוחק עוד נשמה.