מה בסך הכל רציתי? רגע אחד קטן.
שתעלה מתוך הסלעים והאבנים,
תתנקה מן האדמה, תסיר ממך את התכריכים,
תלך בשביל הקברים, אל הכיוון שלי, ותסתכל עליי
ותראה איך השתניתי, ותגיד: "את עדיין הילדה הקטנה שלי".
כמו תמיד,
לא משנה כמה גדלתי, תמיד הייתי התינוקת הקטנה שלך.
איך אתה שוכב שם? לבד?
בחושך, מפוחד...
אולי יש בך מחשבות - על כך ששמנו אותך שם,
ואתה, אתה היית על האלונקה הזו, שכבת, הובלת, ש-ת-ק-ת!
ואנחנו מלווים אותך אל דרכך האחרונה.
ואיזו דרך! מלווה באבנים, לצד הדרך אנשים קבורים!
ואיזו אירוניה שאותם אנשים,
שהאנשים החשובים להם אותם לשם מכניסים
כל כך שלווים, שקטים, שותקים!
וגם אם היו רוצים להגיד כמה מילים, עכשיו?
עכשיו אין אנשים ששומעים, חוץ מכמה אבנים, סלעים, וכמה בדים.