כשיצאתי מהסרט ראיתי אותה שוב.
אותה אחת יפה, עם שיער אדום, עיניים כחולות, וואו, פשוט לא היו
מילים בפי.
הבחורה הכי יפה שראיתי בכל ימי חיי.
אבל למה שזה יעזור לי לגשת אליה? דני אמר לי "דורון, אתה חייב
לגשת אליה! אתה כל הזמן מדבר עליה, די..לך, תנסה את מזלך..."
אבל אני פחדתי. אם אני אגש אליה והיא תסרב, זה אומר שהלכו לי
הסיכויים איתה, ככה, כשאני לא יודע מה תהיה תשובתה, אני אוכל
לחיות באשליה הקטנה שיצרתי במוחי, שאולי יום יבוא, וארגיש את
שפתיה הלחות, אלטף את עורפה, ואוכל ללחוש לה באוזנה שהיא שלי.
אוי, כמה קיטשי שאני נשמע. אפילו אני לא יכול לסבול את
הקיטשיות שלי, אז למה שמישהי תוכל לסבול אותה.
דני דחף אותי לכיוונה, וכשמעדתי והיא הביטה, כבר לא היתה לי
ברירה, והייתי חייב לגשת.
פתאום ראיתי אותה מצחקקת עם חברותיה. טוב. זהו. אני לא אומר
מילה.

עזבנו את המקום, ונסענו לכיוון "הפינה", בית הקפה האהוב
עלינו.
בזמן שאריאל הכין לנו את הקפה, דני מצא לנכון לרדת עליי. "סוף
סוף... היית כל כך קרוב. למה אתה תמיד הורס? אתה כבר בן 26
ואפילו חברה אחת אין לך. באיזשהו שלב גם זה ילך לרעתך!" דמעות
עלו בעיני. איך יכולתי לומר לו שזה עושה את המצב גרוע בהרבה?
הרי הוא מנסה לטוב. הוא כל כך מנסה לטוב, אבל אין לי מה לעשות
עם זה. אני לא יכול להתחיל איתה. היא הרי תסרב לי כמו כולן. הן
תמיד רוצות את הידידות שלי. ואני ידיד כל כך נפלא. אני מקשיב,
אני עוזר, אני פה תמיד.לספר לי על החבר, על החברות, להתייעץ על
בגדים, על זיונים. אבל כשאני אוהב, אני לא מספיק בשבילן.
אני לא יודע מה יהיה איתי.
"עם הרבה קצף או מעט?" שאל אריאל וחייך אליי.
הוא לדוגמא, מצליח מאוד עם נשים. כל ערב כשהקפה נסגר, בחורה
אחרת  באה לקדם את פניו.אני לא יודע מה הוא עושה איתן, אבל הוא
תמיד מחייך, והוא נראה מצליח מאוד. אני לא מבין את זה. הוא
אומנם נראה טוב, וכן, הוא מצחיק, ונעים לשיחה, אבל.. טוב.. אני
מבין מה הן מוצאות בו.
יצאנו החוצה לכיוון השולחן הקבוע שלנו, והתיישבנו.
"סליחה, אפשר לשבת איתכם?" שאלה בחורה נאה.
אני בטוח שראיתי אותה פעם, אימצתי את מוחי ככל שיכלתי אך
לשווא.
"בטח!" אמר דני בהתלהבות שנדמתה לחינניות בלבד. נו בטח, היא
רוצה את דני.
"אני דני וזה דורון" אמר. כאילו שאני לא יודע להציג את עצמי.
תמיד הוא עושה את זה!. "אני שני" אמרה. "אויש, זה נשמע כמו
חרוז מטופש, אני מצטערת..." צחקנו כולנו. זה די שבר את הקרח.
דיברנו כל הערב, כעבור איזה שעה לחש דני באוזני שהיא נמרחת
עליי המון, אבל אני לא שמתי לב לעובדה. כנראה זה היה נראה לי
טבעי.
"דורון, בא לך לבוא איתי שניה פנימה? אני רוצה קפה נוסף..."
אמרה וחייכה אליי את החיוך הכל כך מקסים שלה. דני בעט בי לסמן
לי שזה הסיכוי שלי. שמחתי כל כך, וניסיתי להסתיר את התלהבותי,
שכן שלי לא מתבטאת בחינניות בכלל.
נכסנו פנימה, ואריאל חייך. לפתע זה הכה בי. ראיתי אותה לפני
כשבוע עם אריאל! יופי. הלך הסיכוי. "אתה רוצה קפה נוסף?" שאל
אותי אריאל. "לא, תודה" סירבתי. אני לא ארדם אחר כך אם אשתה
קפה נוסף. שני נגעה בידי ולחשה "מה אתה חושב עליו?" יופי, עוד
ידידה לייעץ לה עם מי לשכב. "הוא מקסים, לכי על זה..." היא
חייכה בשנית ואמרה "לא בשבילי, בשבילך..."  מה?! בשבילי?!
"אבל..אבל..אני לא... אני.. זאת אומרת.. אני.. סטרייט..."
ראיתי שהוא מביט בשנינו.  "תנסה. אתה לא יודע מה אתה מפסיד..."


כנראה שהיא צדקה.

היום אני מבין הכל, היום אני חוזר אחורה ורואה את הטעויות
שעשיתי. חבל שפיספסתי את אותו אריאל. אבל פגשתי את יריב...