בשניה האחרונה תפסתי את האוטובוס האחרון אל העיר. השיער עדיין
רטוב מהמקלחת, אני קופא מקור וחושב למה אני אף פעם לא מקשיב
לאליס ולוקח ת'ז'קט. מתיישב לי בספסל השלישי. מולי יושבת גברת
זקנה משדרת גלים של עייפות של זיקנה, של ריקבון, משקפיים
גדולות, ריח של בושם עתיק שנתקע לך באף ולא מרפה ממך. אני מגיע
אל התחנה, יורד, מחייך לזקנה ואומר לה have a good night במבטא
עילג במיוחד. יורד בתחנה, הולך לכיוון הסימטה החשוכה, מגיע
לבית דירות מצמרר. מסביבו גדר גבוה, פסלים של גמדים שטניים
זרוקים בדשא ונראה שכל מקום שאתה הולך- הם בוחנים אותך,
מסתכלים אלייך ומחכים לרגע הנכון. מצלצל באינטרקום, "זה ג'וד",
נכנס... מולי נפרש שטיח לבן ארוך, על הקירות טפטים ישנים,
שמתקלפים מהם. ריח חזק של קטורת באוויר.

מגיע לסוף המסדרון, דופק על הדלת. הדלת נפתחת. בוקע אור לבן
חזק, האישונים מתכווצים. אתה לא רואה כלום, מנסה להגן על
העיניים, עובר את האור, מתקדם אל הדלת של החדר, שם אני רואה
שכולם כבר יושבים במעגל מסביב לשולחן. כולם לובשים שחור בחדר
אדום. השטיח הלבן
מוכתם מיין שנשפך. אני מתקדם אל השולחן, מתיישב בכיסא. מרקוס
אומר לי, "חיכינו לך" בחיוך של מרושע. הוא מרים את היד ומסמן
לאחד השומרים. נפתחת הדלת. נכנסת בחורה אסייתית מאופרת בכבדות.
בשתיי ידיה היא מחזיקה תיבה לבנה, מגישה לי אותה, מסתובבת
ויוצאת מהחדר. אני מסתכל אל מרקוס, והוא מחזיר לי מבט ואומר
"נו, למה אתה מחכה? תפתח".

אני פותח את התיבה הקטנה ורואה כדור ורוד זוהר. מרקוס אומר לי,
"זה יגרום לך להגיע למקומות שלא תיארת לעצמך שקיימים". "חסר לך
שתאכזב אותי" אני אומר לו. לקחתי את הכדור והכנסתי לפה... יש
לזה טעם כל כך מתקתק, קצת מוזר. הכדור נמס לי בפה. לפתע הרגשתי
דיגדוגים בכפות הרגליים שלי, שלאט לאט התחילו להתפשט לשאר
הגוף. פתאום הרגשתי מכה חזקה בחזה. נפלתי מהכסא. הגוף שלי חדל
מלזוז, רק העיניים עובדות. הלב מתחיל לדפוק מהר, הזיעה קרה
בידיים, הרגשה שהעיניים שלי הולכות לצאת מהמקום. זה כואב, אני
אומר לעצמי, למה הכנסתי את עצמי?
חושך... הכל חשוך. אני מרגיש קור... העיניים נפתחות, אני
מתעורר. הראש שלי בתוך החול. המים מהים הולכים ושבים ממני אל
הים. אני מנסה לקום לאט לאט, בודק שאני בחתיכה אחת, מרגיש
מטושטש ורטוב... השמש מכה בי. אני מתעשת על עצמי, מסתכל
מסביבי. אני נמצא על חוף המים, מין גוון סגול כחול עצי הדקל
מסביב, איפה אני? הגעתי לגן עדן?

החלטתי ללכת על קו החוף. יש ריח באוויר, יש את ההרגשה שמשהו
קורה. הריח של הים,
הגלים נשברים, הלחות באוויר, העיניים עדיין שורפות. אני ממשיך
להתקדם ולפתע אני רואה מלפני שלט עם סימן ירוק שמסמן לי ללכת
לכיוון היער. חששות, בילבול וגם סקרנות מילאו אותי. החלטתי
ללכת לכיוון שהוא סימן. אני מתחיל לפלס את דרכי בין העשבים
הגבוהים. ברקע מתחיל להישמע מין רחש באסים חזקים מגיעים ממולי.
אני ממשיך ללכת. אני מטפס מעל גבעה ומול עיניי הגעתי לכפר.
מערכות סאונד מטורפות מפוזרות ומשמיעות טראנס פסיכודלי. ואז זה
פגע בי. מין תחושה קוסמית נחתה עליי, מין הארה. אני יורד אל
הכפר, וכל מיני טיפוסים של אנשים יפים, מכוערים, היפים, אנשי
עסקים- כולם רוקדים למוזיקה המטורפת הזאת, כולם נכנסו למין
מדיטציה. הרגליים שלי מתחילות לזוז. אני לא שולט עליהן, אני
מרגיש את זה, את הבאסים מעיפים אותי. האדמה זזה, אני מרגיש את
זה, המוזיקה... אני יכול לראות אותה, מין חוטים בכל מיני צבעים
בוהקים יוצאים מן הרמקולים ועוטפים אותי. נתפס לי החיוך בפנים,
ואני מרגיש מין תחושת סיפוק אדירה שפשוט נתפסה עלי. זרמים
עוברים בכל הגוף. זה מדגדג אותי, תחושה של חופש אופפת אותי.
אני מרגיש משוחרר, אני מחייך וכולם מחייכים אליי בחזרה.

המוזיקה עדיין דופקת והמסיבה ממשיכה. היום מתחלף בלילה. השמש
מתחלפת בירח סגלגל. אני נשכב על החול, מסתכל לשמיים. השמיים כל
כך נקיים, מליונים של כוכבים בכל מיני צבעים מקיפים
וממשיכים להסתובב סביבי. נראה כי כל העולם הזה הוא רק בשבילי.
מישהו מושך אותי מהרגליים.
אני קם. מולי עומדת הזקנה מהאוטובוס עם שרוואל צהוב וראסטות
מכובדות. היא מנסה להגיד לי משהו, אבל אני לא שומע. אני מתקרב
אלייה, והיא לוחשת לי... Excuse me, we have arrived to our
final stop.

אני משפשף את העיניים ואני מתעורר באוטובוס...

אני אשמח אם תגיבו, זה הסיפור הראשון שאני מפרסם.
דיי זרמתי איתו.