זה הולך להיות מאוד מוזר, היא בחיים לא תאמין לי.
'בינג!'
צלצול עליז נשמע בחלל חדר ההמתנה.
"206 זה שלי."
קמתי מהסס וקצת לא יציב, בגלל כל המשקל הזה עלי.
-"הבא בבקשה"
צועד קדימה לאט לאט, משתדל לא להפנות יותר מדי מבטים אלי.
"סר-רוברט לאנגסלי" חזרתי ושיננתי לעצמי, לא יודע למה, מעין
אינסטינקט של התגוננות. במוחי עדיין הדהדה ההגיה של סבא, עם
המבטא הסקוטי המתגלגל שלו, מבטא את הי' רפויה ואת הל' בצירה.
-"לאנגסלה", נאחזתי בזכרון הזה חזק.
-"כן, אפשר לשבת"
קצת חורק, התיישבתי. האחיזה קצת התרופפה, אבל השינון לא
הפסיק.
-"שם?"
"רוברט, סר-רוברט"
-"רק שם פרטי בבקשה"
"סר-רוברט"
-"אני לא מבינה"
מזל שהעיינים שלה שקועות עדיין במסך.
"שם פרטי" אמרתי לאט וברוגע, "סר-רוברט".
-"טוב, משפחה"
כנראה שהיא רגילה לאנשים כמוני, חבל שההוא למטה מהתור לא- הציק
לי עם שאלות.
"לאנגסלי"
-"תאיית בבקשה"
כנראה שהדרישות לעבודה פה לא מאוד גבוהות. אייתתי.
-"מקצוע?"
כאן מתחיל הקטע הקשה.
"אביר" אמרתי בנחישות, בקול תקיף, לא לגלות סדקים. עדיין שקועה
במסך.
-"אדוני, מקצוע בבקשה"
"אביר"
ואז היא החליטה להסתכל. תדהמה מהולה בצחוק, כך הייתי מגדיר את
המבט.
-"ועכשיו ברצינות, אתה מאבטח או מה?"
"לא" עניתי שוב באותו טון. "אביר".
-"אביר. אני רושמת."
הבטחון שלי שכנע אותה.
-"אבל ברצינות, שלא לפרוטוקול, אתה חייב להסביר לי מה אתה באמת
עושה".
טוב, כנראה שטעיתי בהערכה הראשונית, היא לא חסרת אינטיליגנציה
לגמרי.
"אמממ... את בטח מתארת לעצמך שהתפקיד שלי הוא להגן על אנשים".
-"נו, כבר שאלתי אם אתה מאבטח".
"לא, אני אביר, לא מאבטח. אני לא יושב בפתחי מסעדות או כאלה".
-"טוב, נניח- ולמה הגעת דווקא לארץ?"
פתאום היא העלתה לי זכרונות רחוקים, דהויים. אני לא בטוח שאפשר
עדיין לקרוא להם זכרונות.
"האמת שאני לא זוכר בדיוק, הייתי אז קטן. הגעתי לכאן בצו
מלכותי, להגן על ההוא"
רק שלא תשאל.
-"על מי?"
אוי.
"מה זה משנה מי, אנחנו מדברים פה עלי לא?"
התחמקתי מזה. ממש אין לי כוח לדבר עליו, ואפילו לא להזכר בשם
שלו.
-"אם אתה באמת אביר, אז על מי אתה מגן?" היא המשיכה להציק.
פתאום גיליתי שבאמת שכחתי את השם שלו, עבודה של שנים הוכיחה את
עצמה.
"הגנתי בעבר, עכשיו כבר לא, ואני כבר ממש לא זוכר את השם".
שתעזוב את הנושא הזה כבר. התחלתי להלחץ קצת, לזה לא ציפיתי.
-"אתה נשמע די אמין אתה יודע? אף פעם לא יצא לי לפגוש אביר
אמיתי"
יופי, זה מה שחסר עכשיו, שתביא את כל החברות שלה לראות.
"טוב, מה עם התעודה?"
קטעתי לה את קו המחשבה במהירות, תוך כדי שאני משחזר את הנחישות
שהספיקה להתנדף בינתיים.
-"נכון. אממ... אזרחות זרה?"
חזרנו למסלול המתוכנן, אסור שיהיו עוד סטיות- נושא כאלה.
"היתה לי, סקוטית".
-"היתה זה לא מספיק"
"בשביל זה בדיוק באתי, אני רוצה להתאזרח".
-"תקשיב חבר, סליחה- סר" היא אמרה כשחיוך קטן התגנב מבעד לחומת
הרשמיות שלה
-"זה לא הולך ככה, אתה צריך להגיש בקשה מיוחדת. בכלל- אתה צריך
להיות בטוח מי אתה קודם".
זהו, הכל הלך, עד עכשיו הייתי בטוח שאני מבצע טוב את התכנון
המוקדם,
ממש הייתי יכול לשמוע את נציג הסמכות המוסרית-מצפונית במוח שלי
מורה על הקמת ועדת חקירה.
"אז מה עכשיו?" שאלתי, כולי רועד מתחת לשריון.
-" אתה מוזמן לפנות את העמדה, שלום ויום טוב שיהיה לך."
נימוסים של פקידות שירות אף פעם לא נראים אמינים. קמתי בזעף.

אני כבר לא זוכר איך הגעתי הביתה, כולי מוצף מחשבות. אפילו לא
זכרתי בוודאות אם פתחתי את הדלת עם אותם המפתחות שהיו מונחים
אצלי בכיס עכשיו.
מה עכשיו... מה עושים?
אני חייב לנוח. מתח אדיר שהתפוגג בבת אחת השאיר אצלי חלל עצום.
הדלקתי את האח, כמה עצים עוד שכבו ליד, עמעמתי את האור.
הזכרון שלי התחיל קצת להתאחות, פתאום עלה לי משפט שהציק לי
מאוד כל הדרך לכאן, מצחיק שפקידה היא זאת שאמרה אותו. היא לא
יודעת כמה היא צודקת.
אני צריך לדעת. קודם, לפני הכל, אני צריך לדעת.
פתאום קפצה אלי מחשבה, קצת נועזת במובנים שלי.
פתחתי איתה בדיון קצרצר, אולי כמה מאיות שניה בפועל, אבל לי זה
היה נראה המון. בסוף הקשבתי לה. החלטתי- להוריד. אני לא יודע
כמה שנים הייתי בלעדיו, אבל עכשיו החלטתי להוריד את השריון.
מעטפת ברזל שעטיתי על עצמי מכוח אותו צו אז, מזמן, ועד היום לא
חשבתי להפר אותו. אחרי הכל, תואר אצולה לא מגיע לכל אחד, הרי
המלכה בכבודה ובעצמה...
תקשיב לעצמך! המחשבה הקודמת החזירה את עצמה לדיון, מפחד מדברים
שהמצאת בדמיונך, ותאמין לי אני יודעת, אני מעורה פה במחשבה.
הכל המצאות שלך, כל מיני נסיבות גרמו, אבל בסוף הכל תוצאה של
שכנוע עצמי.
תוריד אותו!
באמת נסחפתי, הרי כבר החלטתי, מורידים. עם האח הדולק והאורות
המעומעמים האוירה היתה די מתאימה. קצת מאמץ, אבל הצלחתי, תוך
כמה שניות עמדתי בלעדיו, זקפתי את הגב וישרתי את הכתפיים. הקלה
עצומה. הרגשתי את האויר עוטף אותי, בעצמת חויה שאולי מקבילה
לעמידה בתוך טורנדו לאנשים רגילים. הבטתי על הידיים, והרגליים
שעמדו עכשיו בעצמן מול המציאות.

לבד.

הלכתי כמה צעדים, נדמה היה לי שאני רץ, נעמדתי מול המראה,
מתפעם מהמראה.
לא יופי נשקף, אלא חופש, אמת.

ועכשיו העזתי להעלות את המחשבה, את ההד שנזרק כנגד קירות
ראשי.
מי, בכלל, אני.
ועכשיו אמרתי. מפגיש את עצמת המחשבה הנוקבת עם האויר. מתרגם
למציאותית.
מי אני?