נורא קשה לתמרן בין כל האנשים והפנאטיות שאומרת שהיא אוהבת
אותך ואתה בסך הכל גם מכניס לכיסים של אכפתיות שאתה ממשיך
לתפור על בגדיך הקרועים אשר אינם מתאימים לדבר מלבד הישות
התמהונית שנוצרה לך מרוב בלבול בסללום אין סופי.
נמשכת לגיבורים מסוג אחר, חסרי שיוך ובסיס יחיד, ועכשיו אתה
מוצא אינטלקט בכל פיסה במוחך לצד חוסר ידיעה וצפי בצפיפות של
קופסת טונה. אתה מוטרד מכל שאלה מציצה אך מפנה את תשומת לבך
לבעיה הבאה. יש בך פחד מקבע מסגרתי מפני שהסיכוי לפירוק מחר חד
מדי. חוץ מזה, אתה לא ממש רוצה להעמיק לשם רוגע מקצועי וכלכלי,
אתה כבר מזמן רוצה לשנות ולפסל מחדש את תחנות הרוח במוחם של
מליונים.
בזיעת אפך אתה אוכל פיתות מופשרות וטחינה ושום דבר אינו באמת
משתנה.
לא קל יותר להזיע במקום בו התרמוסטט אינו מקולקל?! לא כדאי
לעקור ולאכול לחם טרי ומים שקופים? אנשים הקרובים כל כך להגדרת
אדם חושפים בפניך לפתע צדדים מחוספסים של גאווה ושנאה מוקצפות
התנשאות, אופים את מאפם בתנור פילוסופי ושורפים את המעטה באש
שמרנית. בפנים הם מרסקים לך את העוגה הזאת, הביתית, עם הריח של
פעם, כמו שוק מפתה הפולט ריחות צואה מסמטאות צדדיות. נוח לך
בגטו למרות שאין ולא יהיה לך סלולרי ואוטו ומשכנתא ובגדים
אופנתיים וניוקי בארון למקרה שיבוא לך לאכול עם הכבלים.
אז מה, אז אתה יושב ויוצר בחאואה ארמונות חול ומעשן ת'ג'וינט
כשממש בלתי נסבל לראות את התמונה הגדולה (שבתכלס היא די קטנה),
או שאתה סותם ת'פה ומוצא את היובל המיוחל אל מרכז הנפש דרך כל
החריצים בתקליט בכדי להבין שהם באמת חריץ אחד ושאתה אמת אחת של
כל המוסיקה שבך, מבלי לשכוח לשם שינוי את המסר ומבלי לבחור
בדרך אחרת לבהיה במוסר ההשכל.
אם ממילא נידונתי ללבטים ולאקלקטיות ניצית במערבולת האינטרסים
הזאת ואם אין דמות אימהית או אבהית שתתפוס אותי מהשיער ותמשוך
החוצה, מוטב שאכיר בעובדה שמוחי הטכני מוכן ללמוד בשלב זה.
סוף-סוף.
התחלה - התחלה.