מחושי ההיסטוריה מגששים בעלטה.
אדים מבשרים את הגרוע לפנים, זרזיפי לחות במזג ערב קיץ ראשון.
המתינות מפנה מקומה לתוקפנות מוכת שמש נוזלית קופחת.
סובלנות מתרחקת קילומטרים על גגוני מכוניות צופרות מזהמות
אויר, פוסעת על עורפי מקלסים העוקפים בתור לעוד יום מקשה.
ירוק מצהיב, ירוק חקי מאדים.
קור מלאכותי סודק את ויטרינת הנפש ומעלה מעלת הסביבה לראש
צינור כספית.
קרקורי עורבים מוכי סנוורים.
צווחות שוטה הכפר העורב על מרפסתו "אז שתיהיי, אז שתיהיי
בריאאאאאאאאההההההה!!!!!"
הוא כבר מזמן שכח כיצד למלא את החור הענק שנפער לו בתחתית רוחו
החולה ושקל ירגיע את נביחותיו עד לרחוב הבא,
כמו הציפור השחורה גונבת ביעף גוש נייר כסף בכדי לרפד את קינה
באובססיביות נשנית המרגיעה את זעקותיה.
רחובות קלופי אספלט גדושי חול משבש תנועה רטוב בקילוח מובילי
מים מפוצצים.
חבורת פועלים רובצים מעירים שכונה בנאומי לאום מוטרפיי מרירות
בורה, סיגריה אחר סיגריה כמו העורב, חופן שקליו על גזוזטרא
מכוסה פיגומים ורשתות ככלא מטושטש מואר גז פריאון מדברי .
ואני מדשדש בחליפת חלל מדוללת חמצן הבוגדת בכוחות המשיכה למרכז
המערבולת הקלחתית, מפלל למבט שפוי, ליופי אנושי, לצרור פואטי
של מלים שיגרום לי להוריד את קסדתי ולתקשר.