אחרי שהלכת נותר רק שקט,
העוטף בצבעים של שקיעה את עלייך,
גורם לזמן להיות נצחי וכואב,
כמו מנסה להסתיר את השנים שבענייך.

בלי ששמתי לב, נשר עוד עלה ונרקב עוד תפוח,
ועכשיו בסופה של עונת השלכת,
משאלתך התגשמה ואת רצית לנוח.

אני רוצה להשקות במים,
שיגדל עוד עלה ויפרח עוד פרח,
אך עלייך נשרו מזמן ולפירות
כבר אין טעם ואין ריח.

שורשייך כבר עמוקים באדמה,
יבשים וכואבים צמאים לנחמה.
רוצים שתמשיכי לנצח לצמוח,
שהתקווה תמיד תמשיך לפרוח.
שתהיה עוד תקווה לחורף גשום,
לאביב עם פריחות, ולסתיו עם שלכת.

אך בלי שהרגשנו, את קמה והולכת,
בלי לומר מילה נעלם בך הכוח,
ואט אט את נעלמת.
מוטלת על האדמה, מחפשת רק שלווה ושקט.
כמו עייפה מהשנים, השאלות והתשובות,
עייפה מהחיים מתקוות ואכזבות.
וכאילו כבר לא נותר לך מה לומר,
נגמר לך האתמול והיום נגמר גם המחר.

ואני גוזל קטן שגדל בין ענפייך,
המתגעגע ועוד זוכר את מגע ידייך.
אני כאן גדול וכבר מבין ויודע,
כועס וכואב את דרכו המר של הטבע,
בוכה עלייך ורק שואל מדוע.