הוא חייך אלי כרגיל. מין חיוך מנחם כזה, שלא באמת ניחם. עיניו
אמרו "אני פה בשבילך", אך משום מה לא באמת הרגשתי כך. השפתיים
הקטנות שלו לחשו מילות אהבה, וניחום, והרבה "יהיה בסדר" שלא
באמת קיים הבטחתו. איך שהוא עובר בשערי, על השביל המוכר לאורך
גבי, מכיר כל נקודה. מנשק אותי על המצח במין צורך מגונן, עוטף.
נכנעת לחיבוקו, עוטף אותי חזק חזק ולא עוזב. מסתכל בעיני, ממש
טובע. כל שעולה במוחי הוא "על מה אתה מסתכל? מה אתה רואה שם
בדיוק?" מחייך את החיוך המסתורי המיוחד שלו, אותו אחד שבגללו
התאהבתי בו אז, כשהכל התחיל.
מלווה אותי לתחנת האוטובוס, מחכה איתי שתי דקות, והולך. כמובן,
לא לפני עוד נשיקה סוערת, מהירה, וליטוף ילדותי על שערי.
מסובבת מהר את ראשי, במין פחד חודר, מנסה לדלות פנים מוכרות
בקהל.
תכנונים וכרסומים בלוח הזמנים הכה מסודר במוחי, מתי אוכל
לראותו שוב. פתאום טלפון - בבהלה עונה, מנותקת מהמתרחש סביבי -
שחר שואל אותי בנונשלנטיות "את כבר בדרך?" מבולבלת קלות,
מתעשתת במהירות "מה? אה אהה כן, אני אהה מחכה לאוטובוס." "מתי
את בבית? רק חזרתי, ואני מת מרעב." "אני אהה עוד חצי שעה בערך
בבית. אני אכין פסטה אם זה בסדר." "כן מותק בטח, אין בעיה. טוב
יאללה, ביי." ומנתק.
עדיין קצת בהלם, מתאוששת מהשיחה הכול כך שגרתית, מחזירה אותי
בבת אחת לשגרת חיי האפורה. תוהה לרגע אם יצאתי מחלום מתוק, בו
רצונות באמת מתגשמים, ללא צורך לתת מענה לעולם. מרחפת שוב
בריחו העוטף אותי. מחייכת חיוך טפשי, מדמה עצמי לתיכוניסטית
מאוהבת וכמעט מאושרת. רק כמעט. מרגישה כל כך פתטית. פחדנית. מה
כל כך רע בלבקש אהבה בחייך? לרגע עולה תמונתה של אופק, בת ה5
היקרה והיפה שלי. רגשות אשמה מזדחלים אל עמקי עצמותיי.

עוצר מולי קו 82 המוכר, מנתק אותי מהרהוריי, מתעקש להחזיר אותי
אל חיי.