אני זוכרת חלומות בהקיץ עליך. איך שחלמתי עליך מתבונן בי וכמו
דרך זכוכית הייתי רואה דרכך את כל מה שאתה חושב. כמה רציתי
אותך ולהיות תמיד איתך. מחוברים בלבבות חיבור קטלני שאם יתנתק
שנינו עלולים למות.
ואתה שאלת אותי כל הזמן מי את באמת... הוא סירב לקבל את הקודים
הצבאיים ששלחתי לו, הפאזלים המורכבים של אישיותי, הסטירות,
ההפכים והקונפליקטים.
אז אמרתי לו שאני לא יכולה לענות לו על זה מבלי שהוא יגיד לי
מי הוא כי אני לא שלמה בלעדיו.

אני נאמנה, זאת התכונה שאני הכי גאה בה, ואוהבת, והוא מוסיף
"...אהבת אם, בלי תנאים..." ,"באמת אוהבת... אוהבת את כולך",
אמרתי לו.
כמה נשימות, החזה עולה יורד ועוד פעם עולה ואז אני מוסיפה שאני
בחיים לא אהיה מי שהוא רוצה.
אני זאת אני, וזה מה שהוא יקבל אבל לא ירצה. אני ילדה פגועה.
אני תאונת דרכים שעתידה לקרות. אני חלום שלא יתגשם. אני נשיקה
רכה לפני הפרידה האחרונה. ואני גם דקירת סכין מסובבת בלב. אני
זיכרון נעים וזה רק בגלל שאנשים נוטים תמיד לזכור את הטוב ולא
הרע באהבה. אני החופש שנותנים לחיה לאחר שנות שבי ארוכות, אבל
אחרי כל השנים האלה של איבוד האינסטינקטים החייתים שלה היא כבר
לא יודעת מה לעשות עם עצמה ובכל החופש הזה.
אני מופיעה בשבריר השניה בסוף היום לפני שעוצמים את העיניים.
אני לילה בלי כוכבים.
"ואתה?" אני שואלת.
והוא אומר "אני פרפר, תמיד חופשי כמו פרפר... את יודעת את זה."
ואני באמת  יודעת ובגלל זה אני נעצבת לשניה.
אבל לפני שנופל עלי הדכאון והרצון לפרוץ בבכי, הוא מפיל יד
כבדה ומחזיק אותי חזק חזק אליו עד שאין לי סיכוי לנוע בין
זרועותיו. ואני מתפללת למוות מהיר, כאן בדיוק, בזרועות שלו,
קרוב קרוב אליו, מריחה אותו ומרגישה את החזה שלו עולה ויורד,
נשימות כבדות בלילה קר.