"את לעולם לא תוכלי להיות זמרת, תקלטי את זה. נולדת כמה וכמה
כישרונות - שירה הוא לא אחד מהם. יש לך גב ארוך, את צריכה
לשמור עליו."
"אני כן יכולה לשיר. באמת. ואני אלך לשחות אם רק תתני לי ללכת
לפיתוח קול".
"שוב חזרנו לפיתוח קול?"
"אף פעם לא עזבנו את הפיתוח קול. את אולי, אני לא".
"את פשוט לא תוכלי לשיר לעולם, תביני."

את יודעת מה קרה לילדה שאמא שלה הרסה לה את החלומות?
- מה?
היא מתה. לא מוות פיזי, היא מעולם אפילו לא שקלה התאבדות. לא
חשבה על זה בכלל. אבל לאט לאט, היא גססה ומתה מבפנים.
אמא שלה סגרה לה כל דרך לחלומות שלה והנחתה אותה ללכת אך ורק
אחרי ההיגיון, אחרי מה שטוב לגוף שלה, שתהיה בריאה. ושיהיה לה
עתיד טוב ומובטח עם ציונים טובים. אבל היא גרמה לילדה לזנוח
משהו בדרך... ואם לילדה היו פעם חלומות שכמה שהיא ידעה שהם
בלתי אפשריים היא חלמה אותם- לדעת לשיר ממש טוב, לנגן נהדר...
אז עכשיו הילדה שקעה בלימודים, בעבודה, בספורט בריא.
ובלי לשים לב הילדה הפכה לרובוט, נשלטת על ידיד החברה.
היא תמיד הלכה עם הזרם. בלי מחשבות משל עצמה.
אמרו לה- והיא עשתה, בלי שאלות. החייל המושלם.

"אני דואגת לך."
"דואגת? למה?"
"שלא תהפכי להיות זאת שעוברת מיד ליד."

זולה? מזרן שכבתי?
תודה על האמון, אמא.
מצד שני, זה אולי פתרון נחמד לאדם כמוני, שלא מסוגל לאהוב. וכל
כך אוהב לגרום לאחרים לאהוב אותו...
יש לי כישרון כזה, אתם יודעים?
אני יפה, אני גבוהה ואני רזה. זה כבר מושך להם את העין, כמו
מלכודת זבובים.
כשהם מנסים להכיר אותי הם מגלים כמה שאני נחמדה אליהם, איזה
נחמד זה שאני צוחקת מהבדיחות שלו, מתעניינת בכל דבר שהוא אומר,
מצחיקה בעצמי, קצת שרוטה, איזושהי ילדותיות חמודה ואז הם עוד
מגלים שיש גם מוח, וגם כשהם מנסים לדבר איתי ברצינות אני מבינה
על מה הם מדברים. וזהו. הם שלי.
ואז עובר שבוע, עוברים שבועיים ולי מתחיל להימאס מכל העניין.
כי מה בעצם עשיתי בשביל להשיג אותו? הכי הרבה שאי פעם עשיתי
היה לומר לו שאני רוצה אותו.
אם אני רוצה, תוך דקה יש לי חבר שאוהב אותי ועושה בשבילי הכל.
בשביל מה אני צריכה את זה?
זה לא מועיל לי בכלום. אם הייתי רוצה מישהו נאמן כל כך וחברותי
כל כך לא משנה מה אני עושה או אומרת הייתי קונה לעצמי כלב (ויש
לי, דרך אגב. אני לא צריכה עוד אחד).
אני לא צריכה עוד כלבלב שיסתובב אחרי ויקשקש בזנב להנאתו.
אדישה הם אומרים?
כן. אדישה.