שמיעה חדשה נרכשה באיזור הקריות, אומרים שהיא חובקת בתוכה כמה
צלילים מקסימים, שיכולים לעזור לנשים מוכות להחלים.

אחת מהן מוכנה להחליף בעל תמורת אגרוף אחרון בעין הימנית, העין
הגרועה שלה, כדי שתוכל לזכור שהוא באמת היה זבל אליה, שתוכל
ללמוד להפסיק לפזול ימינה כל פעם שמתחשק לה לחזור אליו בכריעה
על ארבע.
הוא יורק עליה, היא חוזרת. כמו חיה פצועה, היא נופלת על ארבע
ומביעה תחנונים משפילים. אורן, החבר שלי, אומר שהוא לא מסוגל
לבוא אליהם יותר לארוחות משפחתיות, עכשיו שהוא יודע את כל
הסיפור. "האמת", הוא אומר לי, "הייתי דופק לו מכות אם הייתי
רואה אותו עכשיו". ואז אני אומרת לו שזה לא ענייננו, ושאם 20
שנה הם נשואים ככה, גם אחרי שהיא הוציאה נגדו צו מבית המשפט,
אנחנו לא נועיל, ואולי אנחנו מועילים יותר עכשיו, כשאנחנו באים
אליהם לארוחות ביום שישי, משמשים להם גם מודל לחיקוי (שאחר כך,
כמו שסיוון מספרת לי, גם גורר אחריו שאגות, כשאורי אומר לה:
"למה את לא יכולה להיות כמו אורן וסמדי? תראי איזה חיים טובים
יש להם, חיים טוב, בית יפה. הכל בגללך, זונה". ואחר כך, היא
מספרת לי, משליך אותה על הרצפה, ומעיף עליה את טבעת הנישואים
שלו, שאחר כך מוצאת את דרכה לשידת הלילה, ועד הבוקר היא שוב על
אצבעו), וגם אילוזיה נחמדה, שהנה, יש לנו זוג חברים נחמד.
החיים שלנו כמו של כולם.
לאף אחד אין מושג מה קורה כשהמסך יורד.

אמרתי לאורן, שאני מפחדת להוציא אותם מהחלום הזה. סיוט, ליתר
דיוק, כי אי אפשר לדעת מתי אורי יאבד את המזג. הצעתי לסיוון
שתברח מהבית. יש המון מעונות לנשים מוכות, שאחר כך מסייעים
בקיום הכלכלי היום יומי, מבלי לדאוג למה יהיה הלאה. והיא תמיד,
עם אותה תשובה סרבנית. אני רואה את הבכי והדמעות שמצטברות
בטבעות עיניה, אך היא חוזרת על אותו משפט בקור חנוק ועיקש:
"סמדי, אני לא יכולה. תראי, יש לי הכל. יש לי את אורי, תמיד
חלמתי עליו. ויש לי נישואים, ובית. ויש לי משכנתא. אני לא
יכולה לעזוב הכל, כבר בת 42, עם שני ילדים. אי אפשר לפרק הכל,
אני לא אנוכית. לפרק עכשיו, זה לחשוב רק על עצמי, רק על עצמי".

אחרי שאני שומעת אותה, אני מצליחה לשמור על מה שאני רוצה לומר,
אבל לא יכולה שלא להשתכנע ממנה כמעט לגמרי. ופתאום ברור לי למה
היא לא יכולה לעזוב. היא פשוט שוקעת שם, איתו.
אילולא הניסיון ההוא, לברוח לסיני לפני עשר שנים, הייתי יכולה
להגיד שלא ניסינו להוציא אותה משם, ממנו. ייתכן שזה מה שעכשיו
מציל אותי מלהגיד שלא עשיתי שום דבר למען החברה הכי טובה שלי.
אז, יום אחד, כשסיוון עוד הייתה בהיריון עם דניאל, הבן הבכור,
חודש שני, והפצרתי בה שלא תגיד שום דבר על זה לאורי כי אחרת
הוא לא ייתן לה לזוז מטר ממנו, שכנעתי אותה שתגיד לו שהיא
נוסעת לסיני איתי, בתירוץ שאנחנו צריכות את הזמן שלנו ביחד, כי
מאז שהיא ואורי התחתנו לא נסענו לבד לחופש, דבר שהיה ריטואל
קבוע אצלנו אחרי תקופות כל כך ארוכות של ריחוק יחסי.

זה היה ביום שלישי אחד, השמיים נראו מבטיחים כל כך, כאילו זה
היום שסיוון, החיה הפצועה (שלא הייתה עוד פצועה כמו היום
ועדיין, הצלקות התחילו להיחרט על אותם מקומות מסוימים בגוף,
כשעוד אף אחד לא ראה, חוץ ממני), תמצא את עצמה באמת, הרחק
מהעשן השחור הזה שנקרא אורי. לקחנו מזוודות, תפסנו אוטובוס
לירושלים, לפגוש מישהי בשם אילנה, שמטפלת בנשים שעברו התעללות
ורוצות לברוח מהבית.
אני זוכרת שכל הדרך חיבקתי את סיוונו'ש שלי. "אל תדאגי", אמרתי
לה. "עוד מעט תצאי להתחלה חדשה. את עושה את הדבר הנכון, ואני
איתך כל הזמן. אל תדאגי חמודה שלי, יפה שלי, הכל בסדר. עכשיו
הכל יהיה בסדר".
והכל היה באמת בסדר. הגענו לבית קפה, דאגנו שאף אחד מהחברים
הקרובים של אורי - ויש הרבה מאוד כאלה, עוד מהפלוגה שלו בצבא,
שגרים בירושלים - לא עובר בסביבה ויכול לזהות אותי או את
סיוון. ראיתי איך סיוון מתוחה, היא הייתה קפוצה ולחוצה מאוד.
כל הזמן הביטה סביבה. אילנה התחילה בהצגת עצמה והאירגון שהיא
משתייכת אליו. ניסיתי להיות כמה שיותר מנומסת, והתנצלתי על כך
שסיוון לא איתנו כל כך עכשיו, שהיא קצת בשלה, אבל הרגשתי שזה
יותר מזה.
אילנה תפסה את סיוון בזרועה, וסיוון הביטה בה לפתע, המומה
לגמרי, כאילו כרגע נחתה פה, ליד השולחן בבית הקפה. שאלתי אותה
"סיוונו'ש, הכל בסדר?"
"איפה אנחנו?" היא שאלה אותי, מופתעת מהמבט ההמום שלי. "זה
בסדר", לפתע חתכה אותנו אילנה. "זה לא קל בשבילך, קחי את הזמן
שלך, אני לא ממהרת לשום מקום. את רוצה כוס מים?..." אך סיוון,
שעד כה הייתה שרויה במצב חצי היפנוטי, לפתע כאילו התעוררה
והחלה להתרגז פתאום, ללא שום תחושת מבוכה מאילנה :"מה עשית,
סמדר? למה הבאת אותי לפה? כל רגע מישהו יכול לעבור פה. את
יודעת מה זה בשבילי, אם אורי יגלה ששיקרתי לו? אני אף פעם לא
משקרת לו. אני רוצה לחזור הביתה. עכשיו". והיא התחילה לארגן את
הדברים לתוך תיק העור החום שלה.
"חכי רק רגע, בבקשה", אמרה אילנה והביטה בה במבט מבין וחם כל
כך, כאילו אין זאת הפעם הראשונה שהיא נפגשה במקרה כזה. "תני לי
עוד סיכוי, אני יודעת שאת לא רוצה להיות פה, אבל יש לך מחויבות
כלפי חברה שלך, היא דואגת לך...."
"אין לי מחויבות כלפי כלום!" היא צעקה והסיטה את שערה החום
ממצחה, מתנשמת, ומתחילה לרעוד. כל יושבי בית הקפה סובבו את
מבטם כלפי השולחן שליד החלון. נתתי בהם מבט אחד, והם חזרו
לעניינם. הרגשתי את הטיפות מצטברות בגרונה, וידעתי, היא תיכף
תוציא הכל. "אין לי מחויבות כלפי אף אחד. לא כלפייך, לא כלפי
סמדר. אני אדם מבוגר, והאדם היחיד שאני מחויבת אליו הוא בעלי,
בקשר הנישואים. אולי את לא מעריכה את זה, אבל לי הוא הכי חשוב
בעולם", היא החלה לבכות. "הוא אוהב אותי, והכל בסדר, את לא חלק
מהחיים שלנו ולא תהיי, פשוט תעזבי אותנו". לפתע, היא צנחה על
כתפי והחלה לרעוד. זרם הדמעות לא פסק למשך דקות ספורות,
והרגשתי איך סיוון סוף סוף מבינה שלא יהיה לזה סוף, שהיא צריכה
לעזור לעצמה. ישבנו, ובמשך השעתיים הקרובות ניסינו להבין איך
סיוון לוקחת את הילדים שלה ושל אורי, ועוברת למקום אחר, להתחלה
חדשה. אני רק ליטפתי והקשבתי. "אני יודעת שלא הייתי חברה הכי
טובה", אמרתי לה בסוף השיחה, כשכבר עמדנו ללכת, "אני יודעת
שהיו לי הזדמנויות גם קודם. אני כל כך מצטערת. את החברה הכי
טובה שלי, אני אוהבת אותך יותר מאשר את עצמי, ולא מגיע לך, לא
מגיע לך לסבול ככה".

"אני יודעת", היא ענתה לי, מחבקת אותי כל כך חזק. "אני לא
כועסת. הייתי צריכה להבין לבד שלא טוב לי ככה, ובטח שלא
לילדים".
"אני מצטערת על הסצינה בבית הקפה", היא אמרה בחצי חיוך מבויש,
מראה את הגומות הקטנות שלה מבעד לחיוך הכובש שתמיד היה לה,
"אני אוהבת אותך סמדי, אני באמת מעריכה אותך. אני לא חושבת שיש
מישהו שהיה מוכן להקריב את עצמו בשבילי ככה". הרגשתי לא בנוח,
אני לא אוהבת מחמאות, קטע דפוק כזה, אני פשוט לא יודעת להתמודד
איתן. "ואל תגידי לי להפסיק כי את לא אוהבת מחמאות", היא
הוסיפה, משלבת את זרועה בזרועי ומלטפת את כתפי, "זה פשוט
נכון".
נפרדנו מאילנה, וקבענו להיפגש איתה שוב בעוד שבועיים אחרי
שנספר להורים של סיוון. "זה לא יהיה קל, סיוון".
"אני יודעת, אבל כשאת איתי נעבור את זה, נכון?"
"בטח שכן, אני פה. אני כל כך גאה בך סיווני, את לא יודעת
בכלל".
"אני חושבת שכן".
"אז אני שמחה".

קנינו קצת אוכל ולקחנו את האוטובוס הראשון לאילת.
משם, הדרך קצרה עד לסיני.
הבית נראה באופק.