הרחובות, אפלים, חשוכים. שעתם של אנשי הלילה ויצורי הלילה לצאת
לרחובות.
אני הולך בסמטה אפלה, יוצא מהמרתף בו התחבאתי במשך היום.
השקט המבורך עוטף אותי, הריח נחלש, אני לבד.
לבד עד כמה שאפשר ברחובות, עכברים מלווים אותי לכל מקום שאליו
אלך, חולדות מחטטות בפחי האשפה, ציוצים של גוזלים שנפלו מהקן
ואז הציוץ האחרון כשעכבר רעב מוצא אותם.
אני שומע את הרחשים הקטנים ביותר, אני אף פעם לא לבד, אבל איך
אני יכול להיות לבד?
תחושת הרעב הולכת איתי לכל מקום, רעב אימתני ואפל, רעב צודק,
וחזק, רעב שצריך להשביע.
אני שומע את הגנבים הסרסורים והזונות, מדברים ומתווכחים, בעל
מכה את אישתו בקומה מעל, תינוק צורח שני רחובות מכאן, וכרכרת
משטרה נשמעת מרחוק.
היא לא תגיעה לכאן, המשטרה, זהו אזור הפשע, אף אחד לא מגיע
לכאן, אלא אם ברצונו למות.
אני מרים מבטי מהקרקע, אין אף אחד בסביבה, חוץ מזונה אחת
שעומדת מולי, היא רואה אותי, אני מנסה לעבור לצד השני של
הכביש, אבל כבר מאוחר מדי, היא מתחילה להתקרב, פוסעת לכיווני,
חולצתה רפויה ואין לה מחוך, זונה פשוטה כמה לירות או דולרים או
כל סוג של כסף וכל אדם יקבל את מבוקשו בסמטה הסמוכה, אל תלכו
לכאלו זונות, אף פעם, זאת הדרך הבטוחה לחלות בכל מיני מחלות לא
ידועות ולא מוכרות.
ידיה נכרכות סביבי והיא אומרת "רוצה להנות הלילה יקירי, זה לא
הרבה כסף" היא מציגה את סחורתה על ידי נשיקות קטנות במורד
צווארי, אבל אני בכלל לא מרגיש את זה, הריח שלה, אלוהים (אם
היא מקשיבה), איזה ריח, אני לא מצליח להתאפק, אני מושיט ידי
ותופס את ראשה ומטה אותו, אני לא זוכר איך אבל שיני התארכו,
פניי השתנו, לפני שהרגשתי כבר נעצתי את שיני בצווארה המלוכלך,
הדם קלח לתוכי, מרענן, מחדש, חזק.
אוי, כמה שרציתי שזה ימשך, אני רוצה את זה, עוד ועוד... ל-א!
אני מטיח אותה לאחור והיא פוגעת בקיר חסרת הכרה, מה עשיתי?
אני מתרחק ממנה, נשען על עמוד, פני חוזרות לעצמם וגם הרגשת
הרעב שלא הפסיק.
אני מתקרב אליה בשקט, בזהירות אוטם עצמי לזרזיף הדם שאני רואה
על צווארה, אוטם עצמי לריח המשכר של נוזל החיים שלה הנשפך על
האדמה.
היא תהיה בסדר, לא רוקנתי אותה לגמרי ולא שיניתי אותה, עד מחר
היא תהיה שוב על הרגליים, חוזרת לפינה שלה ללקוחות האלימים
שלה, אבל לא אלימים כמוני. אני זורק שני מטבעות לידה, זה יספיק
לה, לזמן קצר, וזה כל מה שאוכל לעשות למענה.
אני ממשיך ללכת במעלה הרחוב, מעילי מסתיר את הדמעות שלא
יורדות, עד כמה שאני מתחרט על המעשה אני לא יכול לשכוח את
הרגיעה שעטפה אותי בזמן שאכלתי, הידיעה שזה נכון, שזה מה שעליי
לעשות בוערת בתוכי, זה יעודי וגורלי. עליי לצוד אותם, את כולם,
הם כלום בשבילי ואני יודע זאת, טרף, אוכל, ארוחה על שתיים כמו
שנהג להגיד זאת ספייק.
ספייק, ספייק, ווליאם, אימת הרחובות.
המחשבה על ספייק מובילה אותי הישר לאחת וליחידה, דרוסילה שלי,
על אף כל מה שעבר עליי, היא עדיין שלי, ולעולם תהיה.
אני יודע שגם כבעל נשמה, אם אחליט לשכוח מהמצפון, היא תבוא
אליי, זקוקה לי כתמיד, מטורפת, אהובה.
היא שלי, לנצח, היצירה האישית שלי, השיגעון הפרטי שלי.
אנשים אף פעם לא הבינו מדוע יצרתי אותה, הם חשבו שזה בגלל
האכזריות אבל זה לא היה זה, לפחות לא הכל.
החיוך שעל פניי מסגיר את תחושותיי בקשר אליה, להרג, לעניין
כולו, לא משנה כמה אנושי אהיה, לעולם לא אהיה אנושי כמו כולם,
חדוות ההרג נמצאת בתוכי וגם כשאני יודע שזה אסור, לבי שר לנוכח
המחשבה, לבי המת פועם בקצב מטורף כשאני חושב על הנשיכה, כאב
הקורבן המועבר דרך דמו, איזו התעלות, איזה חיים.
דרוסילה היא מזכרת, מזכרת למה שההרג יכול לגרום, השיגעון שלה,
הזכיר לי את השיגעון שיכול היה לפקוד אותי, שיגעון אליו לא
הייתי מוכן.
רציתי לשלוט על העולם, ידעתי שזה מה שאעשה יום אחד, אבל לא
רציתי לשלוט עליו כמטורף, או כאיש קר ואכזרי, רציתי להנות ממה
שיש לעולם להציע.
עולם שלם בשבילי ואני הלכתי לקחת אותו, אבל לא בתמורה לשפיות
דעתי, או לשמחת ההרג, בשום פנים ואופן לא.
ודרוסילה היא זאת שהזכירה לי מי אני.
היא שייכת לי, לנצח, אבל לא בגלל שאני הוא זה שיצרתי אותה,
לא.
היא הטירוף שלי, היא הצד הזה באישיותי, באמצעותה אני מוציא את
הטרוף וחי את חיי בהיגיון וברגש, הורג ואוכל וחי.
לפחות ככה זה היה, פעם.
עכשיו אני כבר לא הורג ולא אוכל ולא חי.
גם אז לא הייתי חי, אבל אז גם לא הייתי מת. עכשיו אני מת.
אין שום משמעות לחיי, הם ריקים.
הם עוברים לילה אחר לילה ללא אוכל, עם אותן מחשבות חסרות שחר,
עם אותו טרוף שאורב מתחת לתת המודע שלי, אבל הוא לא יעלה, לא.
אני אהיה שפוי, לנצח, אזכור מעשיי ואתבייש בהם, אתבייש בהם.
אני חוזר על המילה, עליי לחזור על המילה הזאת, כדי להרגיש את
הבושה, אבל לא תמיד היא באה.
בלי שאני מרגיש אני נזכר בזונה ההיא, ריחה המתוק, ריח דמה
הטעים האלוהי. דם אנושי, נוזל החיים שלהם, והעונג שלנו.
אנחנו נגנוב את חייהם למען הרגע האחד שבו ננעצות שיננו בצווארם
הרך, הרגע בו טיפת הדם הראשונה נוגעת בלשון.
אני לא יודע מי ברא את הערפדים, אבל הוא עשה עבודה מצוינת,
הכח, הנעורים, הטעם, הלילה.
הם דברים ששווה למות למענם וזה מה שאנחנו עושים.

אני פונה חזרה במורד הרחוב, השמש תעלה בקרוב ועליי לחזור למרתף
שלי, עם קצת מזל, אני אתפוס איזה עכבר בדרך, לאכול, להעביר את
הזמן עד שירד הלילה הבא.