אתה אמרת לי "בסדר".
חשבתי שהתכוונת ל"כן". אבל לא היית כנה.
רצית לומר "לא", ואולי להוסיף גם "לכי לעזאזל",
ככה בשקט, שאני לא אשמע.
לא היה לך נעים להגיד לי "לא", אז דחית אותי בלך ושוב,
כמו יו - יו.
עד שהחוט נקרע ונפלתי לך מהידיים.
עכשיו החוט נשאר אצלך, ורק אתה יכול לחבר אותו אליי.

לא הבנתי מה פתאום אני על הריצפה, שבורה לרסיסים,
מנסה לחבר את עצמי בחזרה כמו רובוט.
אולי רק רובוטים יכולים לספוג מכה כזו ולהשאר שלמים.
אולי אהפוך לרובוט, ואז אף - אחד לא יוכל לשבור אותי.
אפילו לא אתה.

כבר הצלחתי לאסוף את רוב השברים, אבל עדיין חסרות לי
כמה חתיכות...
למשל... זאת שעזרה לי לגשת ולתת לך את קצה החוט.
אתה מבין, זאת החתיכה של האומץ.
פיסות ממנה יש לי, אבל אני צריכה את כולה ואפילו יותר גדולה,
כזאת שבאה באריזה משפחתית.
ואז היינו מתחלקים בה שנינו. כן, גם אתה צריך...
כשתקבל קצת, תבוא אליי ותסביר...
אולי סתם קיבלת מכה ביד ושמטת אותי?
אולי נבהלת ממשהו?
גם אם תגיד שזה היה בכוונה, אני אסלח. אסלח ואשכח.

את כל זה רציתי לומר לך, אבל כבר שכחתי אותך.