ברוך לא היה ילד רגיל. זה לא שהוא רצה להיות חריג, פשוט, אין
לא דרך מילוט מהעולם בו הוא חי.
יום אחד, בהפסקה שבין השיעור השני לשלישי הגיע מורתו של ברוך
עם פנים חיוורות, היא הסתכלה לו בעיניים במבט עצבני ובקשה ממנו
לגשת איתה אל חדר המנהל. כמובן שלברוך עלו המון מחשבות בראש,
אולי עשה מעשה רע, אולי שבר משהו ואיך תהייה תגובת הוריו
לנידון, אך כאשר נכנס לחדר המנהל ראה איש אינו מוכר, במדים
כחולים ושחורים חבוש כובע שחור וסמל נוצץ מכסף. מאחוריו המורה
סגרה את הדלת ובקשה ממנו לשבת. ברוך לא ידע מה קרה, אך ברגע
שהמנהל התחיל בדבריו השתתקו כל מחשבותיו כלא היו. "ברוך, יש
לשוטר שיושב מימינך, פקח כהן בסורה", מרגע זה ואילך הזמן נראה
כי הואט, אף כמעט נעצר, רגע של דממה, ואלף מחשבותיו של ברוך
ריצדו מולו כאילו היה זה מופע צללים לאור מדורה בוערת ואז
נשברה השתיקה בקול נמוך מאוד. הפקח כהן החל לדבר. "ברוך, היום
בין השעה שמונה ועשרים לשמונה וחצי הוריך נסעו בכביש החוף,
ובזמן נסיעתם קרה משהו ומשאית פגעה במכונית בהם נסעו" וברוך,
בלי לחכות שבריר שניה פתח את פיו ואמר "מה איתם, איפה הם
עכשיו". "הוריך נהרגו". הוא הביט בו אחוז תדהמה, פיו פעור,
ידיו רועדות כאילו ישב שעות בקור מקפיא, עיניו החלו זולגות אט
אט, במורד הלחי, אל הסנטר ומשם נפלו מטה. המורה חיבקה אותו
חזק, אך ניראה שזה לא עזר. ברוך ישב עוד כרבע שעה בוהה בתקרה,
מסתכל לכיוונים השונים, מנסה להפנים את דבריו של פקח כהן, אך
לשווא. דבריו מהדהדים בראשו, מבטה החם של המורה מופיע ממול
לעיניו, אך כלום לא עזר. התדהמה אחזה בו יותר מכל דבר אחר.
ביום שלמחרת הלך ברוך אל בית דודיו, אשר גרו בקיבוץ. הוא לא
אהב את הקיבוץ מעולם ועוד במצב גרוע כמו שהיה אין דבר אשר יכל
לגרום לו לקצת הבנה. הוא עדיין היה המום מדבריו של הפקח. הוא
חשב לעצמו, מדוע דווקא הוא, מדוע דווקא הוריו, אך חזר ללא
תשובה, ללא רמז קטן אשר יהיה.
לגילו של ברוך, העסיקו אותו מחשבות יתר על המידה, לכן, לצאת
ממחשבותיו יהיה כניסיון אשר קשה כפליים מכל ניסיון לבצע כל דבר
אחר.  הוא היה יושב כל יום על הדשא, ממורמר, ערירי ועצוב,
מסתכל לשמיים, חושב מדוע לא יכל להיות מישהו אחר, משהו אחר,
העיקר להיות בן-אדם.
במהרה הגיע החופש הגדול ועדיין אותם הדברים העסיקו את ברוך,
מדוע דווקא הוא ולא מישהו אחר, מדוע חייבים ההורים שלו לעזוב,
האם בחרו בכך או אולי רצו לברוח ממנו. אלו דברים שילד בגילו לא
צריך לחשוב עליהם, לא צריך לדעת שכאלה שאלות מתעוררות בשלב
מסוים בחיים. אצלו הם התעוררו מוקדם מאוד, מוקדם מידי. מסיבה
מסוימת, תהייה אשר תהייה, דודו ודודתו לא היו כצד תומך. הם לא
היו בשבילו בשעות המצוקה והחרדה שחווה, לא היו כמשענת. למרות
הכל, ברוך היה ילד חזק מאוד והצליח לגדול באווירה הנוראית הזו
והגיעה לגיל הנעורים, בשלום, אך ללא שלווה.
אף אחד בכיתתו לא ידע על התרחיש הנורא הזה וראה בו כזר של
הכיתה. הוא היה תמיד מתבודד, מאזין בשיא ריכוז ובמביט בבהייה
אל עיניה של המורה. מדוע, תשובה אחת יש, כדי לשכוח. הוא היה
מרוכז כל כך בלימודיו עד שלגמרי שכח את עצם היותו אדם חי
ונושם, בעל רגש ומחשבה, מעבר לחומר המועבר בכיתה. אוסף
מחשבותיו נערם, הוסתר במגרות מוחו. המנעול היה בשבילו, הלימוד
וההתמדה בהשגת השכלה, גבוהה ככל שיוכל. לאחר המקרה ליבו של
ברוך נשאר עם הוריו. גם מחשבותיו נערמו יחדיו והוגלו, כך שהחלל
הריק שנוצר התמלא במחשבות על הלימודים.
הלימודים בשביל ברוך היו דבר נעלה. הם עזרו לו במספר תחומים
בחייו רווי הסבל. פן אחד הוא שמחשבותיו על הלימודים העלימו את
מחשבותיו על הוריו, כך שהנטל הגדול שהיה עליו בגיל צעיר נעלם
במועד הנכון שמחשבות אלו יהיו, המועד בו יכול היה להתמודד עמן
אם היו עלות בו. פן שני הוא שאת התמיכה שהייתה חסרה לו בביתו
שלו קיבל ממורותיו בביה"ס, וגם כן, קיבלו אותו מוריו יהיה אשר
יהיה ולא ראו בו כזר לכיתתם אלא כמבורך.
אין זה אומר שלברוך לא היו בעיות. חבריו היו שעורי הבית וספרי
הלימוד. ומדוע נער ייהנה מדבר אשר שאר הנערים והנערות בגילו
מעיפים לשכוח ממנו. אולי כי לא טעם את טעם החופש מנטל, כי לא
ניסה משהו אחר מאשר להחביא מחשבותיו תחת מחשבות אחרות. אולי כי
לא ניסה לשחררם ולו פעם אחת ואולי אך כי לא רצה בכך.
יום אחד, באחד משעורי חינוך עם המחנכת של כיתתו, נכנסה נערה אל
כיתתו, מראה לא עניין אותו, אך הוא יכל להבחין כי היא הייתה
נערה נאה, אם כי לא חשב באותה העת על המין השני. "כיתה, הכירו,
זוהי יערה, היא הגיעה אלינו מהדרום ואני אשמח מאוד לראות קבלת
פנים חמה" היא חייכה חיוך עדין ורך והציצה לכיוון של יערה ואז
המשיכה בדבריה, "אם ברצונך, אנו נשמח לשמוע עלייך קצת דבר, כדי
שנכיר זה את זה". יערה הסתכלה מעט על כל אחד מהתלמידים, בחנה
אותם ונראה כאילו היא לא מתעניינת במה שקורה, היא עברה תלמיד
תלמיד, במהירות, אך ברגע שהסתכלה על ברוך, עצרה לשניה והמשיכה.
ברוך לא ראה בכך כמשהו חריג, הרי הוא נחשב כמוזר, ואין סיבה
ליפעת שלא לבהות בו, כמו כל שאר האנשים. יערה לקחה נשימה
עמוקה, חייכה חיוך עקום והחלה לדבר, "שלום, אני יערה רפפורט
ואני גרתי באילת. אני בת 16 ואני מאוד שמחה לעבור לכאן. ההורים
שלנו נהרגו שניהם בזמן טיול ומאז אני חייה  עם סבי וסבתי",
ברוך היה המום, הוא לטש בה מבט צורם, הוא לא הבין כיצד יכלה
לספר זאת, כיצד אמרה זאת עם חיוך על פניה, בקור רוח ובעוז.
"אהה... אני יודעת שזה מאוד מוזר בשבילכם לשמוע את זה אבל אני
מעדיפה שכולם ידעו"
ברוך בהה ביערה כל השיעור שעבר. הוא עדיין לא יכל להבין כיצד
סיפרה סוד כל כך גדול. לבסוף הוא החליט לשכוח מהעניין ולהבליג.