כשאני חושבת על גן עדן, אני חושבת על לעוף. שם בתוך ים של
נוצות וציפורים גדולות שחורות.
"אל תנסה לשקר לי. הייתי פה קודם, ומגיע לי קצת יותר כבוד
מזה," אני אומרת ומישירה מבט.
והוא והדמעה הקטנה שכבר שעה עומדת בזוית עינו, מסתכלים עלי.
אני שייכת לשירותו של אלוהים, כך שאני לא יכולה למות. לא יכולה
לחזור הביתה. ואני לא שייכת לשום מקום, סתם כזה, איפשהו
באמצע.
לאחרונה אני חושבת הרבה על המוות.
ציפורים שחורות.
כן, אני חייה, אבל אין דבר שהייתי רוצה יותר מלמות.
"אל תנסה לפגוע בי, כי אני הייתי שם קודם, ומגיע לי יותר כבוד
מזה".
והוא בוכה, והוא מפחד. אולי אפילו יותר ממני... ואני אוהבת
אותו, כל כך. אבל מי יאמין לי, שאני, אני!, מסוגלת לאהוב.
אפילו אני לא.
והוא מת, ואני עדיין לא מסוגלת.
"אל תנסה בכלל, הייתי פה קודם, ומגיע לי יותר כבוד מזה".
סליחה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.