זה הכל נמצא שם היכן שהוא עמוק, בלב, בראשי, בגורלי, ישנן
פעמים שעיני צועקות, קולי נשמע רק בתוככי העננים הכי גבוהים,
מבהיל את הברקים.
אינני יודעת למה כפיתי על עצמי אילמות שכזו, יכולתי להיות
דוברת גדולה, אך מכותיי, כשהן ניחתות הן חזקות.
חזקות מכל ובלתי נשכחות.
והאשמתי את עצמי במהרה, בחופזה, טעיתי, לא ידעתי זאת אז.
כלפי עצמי הפנתי את כוחותיי הרבים, את כל האכזריות שאליה אני
מסוגלת ואת כל הרוע שהכרתי אז ועד היום סובבתי על עצמי, את
אשמה! זו את!

נעלתי שם את הכל, את כל הלבן היפה והמאושר, שמתי אז בתיבה
כבדה, נעולה!

ועכשיו?

האם עצרתי רגע לשאול שוב, אחרי 20 שנה, האם את באמת אשמה?
ועכשיו, כשאת מסתכלת אחורה לאז, גם עכשיו את תנהגי בכזו חומרה,
בכזו שנאה?

את כל כך שונאת את עצמך, את מתחרטת שבכלל ניתנה לך הזדמנות
שניה, אם רק יכולת היית מצליחה להכשיל גם את זה, לבטח ניסית,
שם לפני שבאת, בטח דיברת עם מישהו דיבור קטן שלא ייתן לך עוד
אפשרות שבעצם לך כבר אבוד, לא הצלחת, ועכשיו את עוד פעם פה!
והפעם לא נותר לך אלא להצליח כי רק זה נשאר, וזה אוכל אותך וזה
מבאס אותך, נראה לך מוזר ולא מתקבל על הדעת שתצליחי, נראה לך
מיותר ומגעיל שתהיי מסוגלת להיות קצת מאושרת ואולי אפילו
שלמה?
נראה לך שתצליחי?

איזו טפשה? איך עשית זאת אז לפני שנים? יכולת לוותר על כל אלה
היסורים, אך את צדיקה, כך מחשיבה את עצמך, רצית את הצדק לחיות,
ואכלת אותה, בגדול.

נו תנסי... נראה אותך מצליחה... נראה אותך משמיעה את קולך, אבל
בקול, שנשמע, לא בקול השמיימי אליו את רגילה, לא אל השמיים ולא
אל הכוכבים, ולא בתפילה, נראה אותך אל מול האנשים.
נראה אותך שלמה?