קרה לכם פעם שהרגשתם שהחיים לא הוגנים? שאין ביכולתכם למנוע או
לשנות את גורלכם? אז לי זה קרה... והשאלה הנשאלת היא, מה עושים
בנידון? משלימים עם המצב? נלחמים ומורדים? אז יש ביננו רבים
שונים ומשונים... נכון, כל איש באמונתו יחיה, אבל מהו בעצם
הדבר הנכון? כיצד נדע שזהו הדבר הנכון? מההורים? מהיועצת? או
שמלבנו?
אוקי, הלב תמיד יוביל אותנו להחלטה הנכונה ובלה בלה בלה... אבל
איך אפשר לסמוך על זה? טוב בנתיים שאני מזבלת לכם את השכל בכל
הבעיות-הלא רציניות-שעוברות-ויש דברים-חשובים-יותר כמו שהורינו
החביבים אומרים, אני אציג את עצמי, אני בת 15 ממשפחה ממוצעת
ניראת רגיל שילוב בין לואיסנה לבר רפאלי...אהממ...כן בטח.
אז לספר לכם משהו מיוחד שקשור בי? אני בת יחידה, להורים טובים
ברוך השם, אני לומדת טוב ואוהבת לשחק טניס, לשחות, לגלוש,
לבלות עם חברות והמשפחה ועוד.
אני מנהלת אורח חיים די שטחי ואופייני לנערה בגילי, אז בלי
יותר מדי הקדמות אני אתחיל לספר לכם את סיפורי.
הכל התחיל יום בהיר אחד, כאשר הגיעה לקבוצתי בטניס ילדה חדשה,
קצת ביישנית, קצת עם דמיון, יפה, כישרונית ובגדול די חמודה.
תחילה לא התחבבנו אחת על השניה,אני הייתי בקבוצה של "הגדולים"
והיא רק התחילה את הקריירה שלה.
אז לאן כל זה מוביל? יום אחד...שזכור לי היטב, לאחר כמה חודשים
כאשר היא הגיעה לרמה של קבוצתי בצורה מהירה, היא יצאה מהאימון
בבכי, באתי אליה ושאלתי אותה מה קרה, יש לציין שעד אז לא היינו
נפגשות או מדברות מחוץ לאימון.
היא ענתה לי בבישנות..."עזבי...אני בסדר תודה..." והדמעות
ממשיכות לזלוג, כולם הלכו, ואני מתעקשת! "חייכי!" אני אומרת
לה...בחיוך קטן היא קמה ואנחנו הולכות יחדיו לכיוון ההסעה.
הזמן עבר, והגיעה תחרות מרכזים, תחרות שבה כל מרכז טניס מיוצג
על ידי נבחרת של בנים ובנות. אני והיא נבחרנו. תחרות זו היוותה
מאורע חשוב בחיי, אחד הדברים שחיזקו את הקשר שבנינו, שיחקנו
יחד במשחקי הזוגות, קשה להעביר את החוזק של האמון למי שלא עבר
חוויה כזאת, לכן מה שאני יכולה לנסות לומר שהאמון והערכה
והסבלנות צריכים להיות גדולים, כימיה בין האנשים, לדעת לעודד
אחד את השני, לא לכעוס כאשר האחר טועה וכו', בסופה של תחרות זו
נשאנו בגאווה את התואר של מקום ראשון בארץ. חוץ מהתחרות עצמה
ישנו בבית מלון שבו עשינו דברים שרק אנחנו יכולנו לעשות, ישנו
שנינו במיטת יחיד, קנינו בירה בשעות הקטנות של הלילה וכו'...
לאחר כמה שבועות החלטנו להיפגש מחוץ למסגרת האימונים, באתי
להורי ואמרתי להם שאני הולכת אליה, אז הם שאלו אותי מי זאת,לא
הכירו אותה ולא שמעו עליה מעולם.
אז אמרתי להם ברוסית: "ילדה אחת חברה שלי", משום מה הם צחקו
עלי ועד היום הם מזכירים לי את המשפט הזה שכנראה נשמע מגוחך
ברוסית.
אז יום אחד מצאתי את עצמי באוטו, איתה ועם אמה נוסעת לכיוון
ביתה,שניהן מצחקקות ומזהירות אותי מפני הבית, "הוא מתפרק" היא
אומרת, "אל תבהלי" אמא של יוליה מוסיפה.  ואני בראשי מריצה
תמונות של בית נוראי, מבחוץ  הבית לא נראה מפואר, אך מבפנים,
כאשר ראיתי את אחיותיה החמודות שקפצו עלי בשימחה, לאחר שהכרתי
את אביה וכמובן את אמה ידעתי והפנמתי את מה שנאמר תמיד, הבית
לא נמדד לפי השווי הכספי שלו אלה ע"פ האנשים שבו.
כך נוצר מצב חדש, מדי שבוע הייתי מגיעה אליה והיינו אופות
ומכינות מאכלים, מסדרות את הבית, משחקות במחשב הישן במשחקי
נוסטלגיה סטייל דייב.
החברות והאמון והאהבה בנינו גדלו עם הזמן, אט אט התחלנו לישון
אחת אצל השניה,להפגש יותר, לתכנן את עתידנו המשותף, להפתח,
לספר את הסודות הכמוסים ביותר, לבכות ולצחוק.
למדתי ממנה המון, על לאהוב את החיים, על להיות חברה אמיתית, על
להתמודד עם ההורים, על לשתף פעולה ועל לחייך.
אני חושבת, שגם היא למדה ממני מעט, היא הפסיקה לשקר, התחילה
להעריך יותר את מה שיש לה, ולהוציא את כל הטוב שבה.
במרוצת הזמן כבר ידעתי שבכיתה ט' היא עוברת ללמוד בבית-ספרי,
דבר ששימח אותי מאוד, ומצד שני כמובן גם העלה בי חששות בנוגע
ליחסנו, אולי אם נהיה יותר מדי זמן ביחד הכל ייהרס? זה הרי דבר
מתבקש, טבעי שנתרחק ונמאס אחת על השניה.
מחשבות כאלו העסיקו אותי רבות, אך ניתנה לנו הזדמנות לבחון
אותה, באותו החופש נסענו יחד עם הורי למלון יוקרתי, חוויה בלתי
נשכחת, היינו לבד בחדר משלנו ובילנו את כל היום ביחד, אוקי, לא
נכחיש, רבנו פעם אחת, אבל אנשים היינו צמודות אחת לשניה 8 ימים
8 לילות 24 שעות ביממה.
כך החלה שנת הלימודים החדשה, 1 בספטמבר, מלאת חששות ופחדים היא
באה איתי לבית הספר, ובדומה לציפיותי תוך חודש כולם אהבו אותה,
הכירו אותה, כל הבנות רצו להיות כמוהה וכל הבנים רצו להיות
איתה...כמה שזה נדוש-נכון.
עברה עלינו שנה קשה, ארוכה מלאה בחוויות גדולות מעבר למצופה,
פרצנו למסיבה של סלבריטאים, ראינו ביחד את כל סרטי הארי פוטר,
הלכנו לאיבוד בתוך יער, הסתובבנו בכל רחבי הארת ברגל ,התנהגנו
כמו לסביות, בל"ג בעומר הלכנו ברגל מחוף לחוף כאשר חבר'ה
מסוממים רודפים אחרינו, התנשקנו בפה באמצע הקיוסק בבית הספר
לעיני כל הבנים מיא' ויב', חזרנו בטרמפ ממסיבה עם שיכורים בשעה
5 לפנות בבוקר,נתקענו עם נהג במונית ספיישל כשיש לו פנצ'ר
בגלגל, עבדנו על אנשים במתיחות מטורפות,ועוד המון שטויות שאני
לא זוכרת... צחקנו, נהננו, דיברנו, חשבנו על העתיד, על הצבא,
על הלימודים, על בגדים, על ציפורניים, על גבות, וכמובן על
בנים.
בסביבות סוכות, הכרתי מישהו והתאהבתי בו, היתה זו תקופה קשה
ומאושרת ועצובה ביחד, עברו עלינו הרבה תהפוכות למדנו הרבה אחת
על השניה ועל עצמנו.
מטרה אחת היתה בראשנו, מתי נתנשק?! בואו נגיד פייס טו פייס,
היו לה הרבה יותר הזדמנויות מאשר לי, אבל כך יצא.
יום אחד היא התקשרה אלי, לא יכולתי לדבר, אז אמרתי לה שאני
אדבר איתה מאוחר יותר, שניה אחר כך שלחתי לה הודעה ובה כתבתי
"התנשקתם?",והתכוונתי לאיזה מישהו שהיא היתה איתו באותו יום,
התשובה היתה כן, עכשיו קוראים יקרים איך אתם קוראים לתחושה
הזאת שגרמה לי לדעת זאת? אולי ה' יודע... בקיצור הם נהיו
חברים, האם חששתי שזה ישנה את יחסה אלי? ברור שחששתי, אך זה לא
קרה.
הגענו למצב שבו אנשים לא מבדילים ביננו, גם אם אנחנו שונות
ביותר אם להתמקד.
כאשר רואים אותי בלעדיה חושבים שמשהו קרה.
עברנו יחד המון, כל מה שנערות יכולות לעבור, עבדנו ביחד, שטפנו
מכוניות, חילקנו פלאיירים בצמתים, צעקנו וקפצנו כמשוגעות כל
פעם כאשר קרה משהו משמח.
לי היא מצאה כינוי. "גושה" נא לא להבהל הסבר יבוא מיד.
אז חברינו הטובים פיתחו להם שפה ייחודית, שבה המילה מופיעה
המילה GOSH היא ישר הפכה את זה לגושה ומאז, אני גושה, כל ילדי
השיכבה מודעים לכך ולדעתי גם בצפרנו.
ככל שהזמן עבר שמנו לב שאנחנו לא נמאסות אחת על השניה אלא ההפך
יותר ויותר מתקרבות, הורינו כבר ידעו שאנחנו אחיות, ביתה היה
ביתי וביתי היה ביתה.
היינו עושות הכל ביחד, ישנות, הולכות לבצפר, בפורים התחפשנו
ביחד,עושות שיעורים, מתכוננות למבחנים, הולכות לאמון, לעבודה,
יוצאות לסרטים, למסיבות, למופעים, בטיולים השנתיים-ביחד.
אפילו לפגישות עם בנים הינו הולכות ביחד.
בגדים חלקנו, אפילו תחתונים, אוכל עמד במרכז הידידיות שבנינו,
היינו שם כשאחת מאיתנו היתה צריכה עזרה תמיד הינו עושות הכל
בשביל שיהיה טוב.
אנשים היו שואלים ברצינות, לא נמאס לכן??? ואנחנו פשוט ענינו
שלא.
נשיקה בבוקר, על הלחי? פחחחח מה אנחנו בגן? רק על הפה.
עקבנו אחרי ההתפתחות של השניה בעקביות, עשינו דיאטות ביחד
למרות שרק אני באמת הנבתי תוצאות...לא שהיא היתה צריכה!!!
הוצאנו את כל הרוסיות שבנו, יום לפני תחילת הלימודים סגרנו שאי
אפשר לדבר בבית הספר ברוסית, זה משפיל מדי, אך למרות הכל אנחנו
עושות זאת בעקביות.
עכשיו אתם אומרים לעצמכם, ואוווו ממש חברות אמיתיות, איזה כיף
להם זה פשוט מושלם.
אז  חכו לסוף, בוקר בהיר אחד, אביה נסע לשנה שלמה לאוסטרליה,
בעקבות כך הם היו אמורים לסוע גם, אך למזלי הרעיון נדחה.
לאחר כמה זמן התברר שכאשר הוא חוזר הם עוברים לגור באיזור
המרכז.
ופתאום התברר שעד תחילת החופש הגדול הם חייבים לעבור דירה.
בהתחלה הייתי בהכחשה, לא האמנתי לא רציתי להאמין, בנינו איך
אפשר? מאז ומתמיד היא אמרה לי שהיא עוברת ליבנאל, לגבעת אבני,
לאירוס הגליל, לטבריה, לאן לא...
אז למה הפעם להאמין?
אבל העניין התקדם...פתאום הם אורזים את הבית...נוסעים לחפש
דירה...ואז זה מכה בי.
היא עוזבת.
החברה הכי טובה שהיתה לי נוסעת לגור במקום שהוא שעתיים נסיעה
ממני...אולי חצי שעה טיסה, אבל מטוס עדין אין לי.
אז מה עושים? מפוצצים את הבית החדש? חוטפים אותה? משאירים אותה
בפנימיה? בואו נהיה מציאותים, אנחנו לא חיים בסרט אמריקאי.
צריך להשלים עם המציאות...
ברמת העיקרון 4 מילים פשוטות ביותר...אבל איך עושים את זה? אני
אישית פשוט לא יודעת איך. הרבה אומרים, אל תדאגו הוד השרון זה
לא סוף העולם... תדברו הרבה באיסקיו, בטלפון, תתראו הכל יהיה
טוב. אבל לי זה ברור, זה לא יהיה אותו הדבר.
כי אף אחד לא מבין, איך זה להיות אחות של מישהי. לא בדם,
בנפש.
אז הזמן עבר וחלף והנה הגיע היום, היא עוזבת, כל מה שהיה נגמר,
כל השימחה, כל השיגעונות, כל השיחות עד השעות הקטנות של הלילה,
כל המכות, הנשיקות, הריבים, ההשלמות, החיבוקים, הכל.
אז מה נשאר לנו עכשיו? זכרונות, תמונות, מדי פעם פגישות...
גם טוב...לפחות כולנו בריאים שלמים יש לנו משפחה ואוכל וקורת
גג...עכשיו אני נשמעת כמו אמא שלי...אבל בעצם זה נכון. אבל מה
כל זה שווה אם אין לך עם מי לחלוק?
חברים חדשים? יבואו...נמצא... אבל בכל מקרה למה להתכחש למה
שבאמת מרגישים.
לא פעם בכיתי...גם היא בכתה.
אז אני עומדת פה וכותבת על דבר, מקרה עצוב, אין מה לומר, שום
דבר לא יעודד, שום דבר לא יעזור, לא ישנה. זאת המציאות כפי
שהיא.
אז לסיום אומר לך אחותי שסיפור זה, סיפורנו בעצם הוא יפה וחזק,
ואנחנו צריכות לזכור ולשמר את מה שעברנו כי לא כל אחד זוכה
לכזאת תקופה...4 שנים בערך...
גם אם זה נקטע, לא סופית כמובן, צריך לדעת להודות למישהו שם על
מה שהיה.
כי אני בטוחה שלא כל אחד זכה להזדמנות כזו, ואני מדגישה-זכה.
כשהתחלתי לכתוב את הסיפורון הזה חשבתי לעצמי, יאללה נכתוב שתי
שורות...אבל יצא טיפה יותר ארוך.. וזה הסוף.

אני אוהבת אותך.

תמיד נהיה חברות.

תמיד נשמור על קשר.

תמיד אהיה לצדך.

תמיד אעזור לך.

תמיד אוהב אותך.

פשוט אוהבת אותך.

אחותי.