בואו נגיד שזה כמו יומן, טוב? זה לא בדיוק יומן, זה יותר חוסר
כוח לקום מהמיטה ולקחת עט בשביל לרשום אתו, אבל לי לא אכפת.
אני הולכת עם מה שעובד. טוב, אז מה אני צריכה לרשום ביומן? מה
רושמים ביומנים ביום? נתחיל מההתחלה ונסיים בסוף, למרות שעדיין
אין בדיוק סוף... אבל אני יכולה לכתוב על הסוף בינתיים. מהי
ההתחלה? גם את זה קשה לקבוע. באיזה נוקדה בדיוק זה התחיל? אני
מניחה שאם אני כבר רושמת אני צריכה להיות כנה בכל.
אני מכשפה. אני זוכרת תקופה שאם מישהי הייתה מודיעה דבר כזה
בציבור, היא לא הייתה חייה לראות את השחר של החודש הבא. היום,
היום כולם גאים להודות בזה. גאים מדי, אם תשאלו אותי. עולם מלא
בשקרנים הטוענים לכוחם כאשר הם לא יותר מרמאים שלמדו לרמות טוב
יותר מהאחרים. אז בכול מקרה, אני מכשפה. אתם יודעים, בגדים
שחורים, חתול שחור והרבה כלי כישוף בארון. מבשלת שיקויים
וכשפים בסיר ברזל ענק מעלה הדים. לא, זאת הדמות ההוליודית
שנתנו לי. האמת היא שאני לא שונה מכול אדם אחר, בדיוק כמו כול
אדם אחר שהולך ברחוב ואתם אפילו לא תוכלו לזהות אותי כמכשפה
מבלי לדעת זאת. אני ראיתי הכול ואני זוכרת הכול, הכול התחיל
הרבה לפני שהתחילו החיים עצמם. אם כך אמרתי, מתחילים
מהתחלה...
כשהעולם נוצר נוצרו מספר מוגבל של כוחות שהיו מעבר לשליטת הטבע
- הכוחות שלעולם לא ימותו. רובם הגדול חולק לאלים, קצת פחות
מזה חולק לתשעת המוזות בכדי לשמור על העולם מעניין תמיד, חלק
שווה ניתן ליצורי הבריאה הקסומים והחלק הקטן ביותר ניתן לאדם.
לא הרבה, רק קצת בשביל שיוכל לכפר על "המתנה" שניתנה לו -
החוכמה. החוכמה שגרמה לו להאמין שהחיים הם רק הפוגה קצרה
"בין", רגע חולף שמוביל אל המוות. זה לא ככה, אך האדם, עיוור
בגלל גאוותו, לא יכול היה להבין זאת אחרת. אלא שקיבלו את מתנת
הכוח יכלו היו להגביל את מחשבותיו של האדם לשמור על גבול
השפיות. אני הייתי טעות, טעות נוראה של הטבע, המוזות והאלים
שהחליטו לבדוק את קצה גבול היכול של גוף האדם החלש. מתנת הכוח
שניתנה לי הייתה מעבר לכול סיבולת אנושית. אף אחד לא ציפה
מהילדה הקטנה וחומת העיניים לשרוד, אך הטבע צחק את שלו. שעות
של סבל והזיות עברו עלי בעוד הכוחות זורמים בתוך דמי, מגיעים
לכול תא בגופי והופכים אותי למשהו שהטבע עוד לא ראה בעבר.
הייתי המכשפה הראשונה והיה זה גורלי להיות גם האחרונה. לא
איבדתי את חיי באותו יום, אבל אני גם לא אבד אותם בשום יום
אחר. מקוללת לחיות לנצח עם הכוחות שנטמנו בתוכי, כך הכול
התחיל. הכוחות שינו את כולי, שערי החום שלא ראה יום ישר בחייו
שינה את צבעו לשחור כלילה והתיישר, כאילו עשו זאת טובי הספרים
של היום. עיני החומות והרגילות בהחלט קיבלו צבע ירוק ואת צורתן
של עיני חתול. ראיתי בלילה יותר טוב משראיתי ביום. עיני
הבריקו, וכול אדם שהסתכל לתוכן הצטמרר לראות המהות החתולית
הנשקפת מהן. עורי הפך להיות חלק, בצבע מוקה בהיר, מתאים יותר
לדוגמניות של היום מאשר לילדת פרא שלא התקלחה מעולם. חיינו אז
בגבעות וסגדנו להרבה אלים שונים, ברגע שחל השינוי בי, הורי
נבהלו, אמרו שהאלים הענישו אותי על משהו ושילכו אותי. האחרים
רצו להקריב אותי לקורבן, בטענה שהאלים בחרו אותי למטרה זאת.
הורי ריחמו עלי, במיוחד אימי והיא רק אמרה לי לברוח. היא אספה
בשביל קצת מזון ועוד פחות מזה אהבה ושלחה אותי לעולם הריק. הם
חשבו שאני לא אשרוד בלילה ביער, חיות הטרף לא היו עדינות אם
אלה שפלשו לשטח שלהם. זאת הייתה תקופה קשה וכולם היו רעבים. לא
היה לי סיכוי מול הלביאות. ישבתי ובכיתי. התפללתי לאלים שייקחו
ממני את הקללה שלהם. לא היה מענה. הלילה ירד ושמעתי את חיות
הטרף נאספות סביבי, מחכות לרגע המתאים בשביל לתקוף. שמעתי את
צעדיה הרכים של הלביאה, התיישבתי, עצמתי את עיני וחיכיתי
למותי. עבר זמן שנראה לי כנצח, אבל דבר לא קרה. פקחתי את עיני
בזהירות, וראיתי אותן, חמש לביאות מקסימות שהרכינו את ראשן
לפני. באופן מאוד מוזר לא פחדתי. הלכתי אל הלביאות והן הרכינו
את ראשן עוד, נמענות מלהסתכל בעיני. באותו רגע ידעתי - אני לא
הולכת למות. קיבלתי את הכוח הרב ביותר שבן תמותה יכול לקבל.
הלביאות הקשיבו לי, מבינות את רצוני מבלי שאצטרך לפתוח את פי
ואני רציתי נקמה. נקמה באלה ששלחו אותי מקרבם, באלה שרצו
להרגני. כן, גם בהורי. הלביאות נשלחו להרוג וכך הם עשו. שנים
רבות הלך באזור המיתוס של חמשת הלביאות הרצחניות שהרגו בלילה
אחד את כול תושבי המקום. איש לא נמלט - הנקמה הייתה מתוקה.
הלביאות הפכו להיות בנות לוויתי הקבועות, כמוני, הן לעולם לא
יזכו לביכור ממלך המוות. שנים נדדתי בארץ, מסתגלת לכוחותיי
החדשים ומפתחת אותם. לא הייתי זקוקה לכולם, כי כאשר רציתי משהו
היו הלביאות מספקות לי זאת. היה זה באחד הלילות החמים והבהרים
של חודש יולי (איך שקוראים לו היום) שפגשתי אותו. הוא היה
כמוני, אבל בדיוק ההפך. בתוכי הוכנסו הכוחות, בעוד שממנו הם
נשאפו. הוא לעולם לא ימותו, מסתובב בעולם בחיפוש אחר מנוחה לה
לעולם לא יזכה. הוא היה ערפד. הוא לא היה לבד, עשרות הסתובבו
אתו, עשרות שהוא "ייצר", כך טען. הוא הופתע לגלות שאני לבדי.
-אם הכוחות שניתנו לך, את יכולת להפוך את העולם לעבד שלך.
יכולת לעשות כול העולה על רוחך, אך בחרת להישאר בודדה בחברת
חמש לביאות מסכנות.- הלביאות שלא אהבו את הכינוי שנתן להן נהמו
וחשפו את שיניהם. יכולתי להרגיש במחשבותיהן, הן רצו להרוג
אותו. -הלביאות שלך לא יכולות לפגוע בי. אני נענשתי, אני לעולם
לא ימצא מוות. האלים חשבו שהם יענישו אותי בכך שיכריחו אותי
לנדוד לנצח בלי למצוא מנוחה. מסתתר מקרני השמש וניזון מהחיים
שלך אנשים אחרים. הם טעו. הם העניקו לי מתנה. הם שיחררו אותי
מכול מה שמקשר אותי לעולם הזה. אני חופשי לעשות כרצוני כאן -
להרוס ולברוא. אני האדון של העולם הזה. תצטרפי אלי ותהייה
מלכתי.-
הסתכלתי עליו כלא מאמינה. שנים נדדי בעולם לבד. כשרק הלביאות
שלי מארחות לי חברה. מעולם לא נקשרתי לאדם אחר, והנה הוא מציא
לי חיי אל מוות ושליטה בעולם. הפיתוי היה גדול. הוא היה היצור
היפה ביותר שרק ראיתי מימי. עינייו היו זהובות חומות, עורו
שזוף ושערו שחור וארוך. המחשבה על בילוי הנצח איתו עשתה אותי
מסחוררת.
הצטרפתי אליו. מאות שנים הסתובבנו בעולם וזרנו הרס. הוא המשיך
"לייצר" ערפדים נוספים. אני מעולם לא חשתי צורך עז ליצור עוד
כמותי. לפעמים הייתי משאירה מתנות כתנות אצל אנשים שמצאו חן
בעיניים. המתנות שלי לא העניקו להם חיי אל-מוות, כוחותיהם היו
מזעריים בהשוואה אלי. במהלך השנים התאהבנו. האהבה שלנו הייתה
כה עמוקה, עד שאיש לא יכול היה לבלות דקה בלי האחר. הוא היה
כול עולמי ובאותם שנים הייתי מקריבה את חיי בשבילו. הייתי
נותנת לו את העולם, לו היה מבקש זאת ממני.
היה זה במאה החמישית לספירת הנוצרים שמצאנו אותה. היא הייתה
ילדה קטנה שנזרקה לרחוב מכיוון שסירבה להתפלל לאל הנוצרי החדש.
היא כול כך הזכירה לי אותי שלא יכולתי לעזבה. הוא רצה לתת אותה
ללהקת הערפדים שהייתה איתנו. "חלשה מדי מכדי להפוך לערפד
בעצמה." אמר. סירבתי. היא הייתה היחידה שהפכתי למכשפה מלאה.
כמוני, גם היא עברה את שעות היסורים הקשות של השינוי ושבסופם
בא הכוח. היא הפכה להיות הבת שלי. דאגתי לה ושמרתי אליה.
הלביאות, שומרות הראש שלי שמעולם לא עזבו אותי, חיבבו אותה
יותר מאשר חיבבו אותו. אך היא לא יכלה לדבר איתן. היכולת הזאת
הייתה שייכת לי לבד. היא לא חיבבה אותו. היא ידעה מה רצה לעשות
בה. ואני נקרעתי בין שתי האהבות הגדול של חיי. חילקתי את זמני
בין שניהם.
יום אחד נאלצתי להשאיר אותם לבדם. כשחזרתי, ראיתי את שיניו
נעוצות בצווארה שלי ביתי, בעוד גופה הקטן מתכווץ בפרכוס גסיסה
אחרון. עיניו הביעו דבר אותו לא יכולתי להגיד. לא משנה מה
ניסיתי לעשות, לא הצלחתי להחזיר אותה לחיים. היא מתה. היא מתה
בגללו. באותו היום גם אני מתתי. באותו לילה עזבתי, אבל לא לפני
שהרגתי את אחרון הערפדים שלו. ניסתי להרוג אותו, אך ליבי לא
נתן לי. אהבתי אותו. אני אוהב אותו תמיד.
נשבעתי שאני לעולם לא אראה אותו. נשבעתי לצוד את הערפדים שהוא
יוצר ולהרוג אותם. נשבעתי שאני לעולם לא יצור עוד מכשפה.
קיימתי את שבועתי. במשך יותר מאלפיים שנה חיפשתי את הערפדים
שיצר והרגתי את כולם. לא נתתי לו לראות אותי. לבי התאבן ולא
היה עוד. איבדתי את כול מה שהיה יקר לי בעולם. בלעדיהם לא היו
לי חיים. קיימתי את שבועתי.
עכשיו הכול משתנה. אני יכולה להרגיש את זה במים, באוויר
ובאדמה. הוא מחפש אותי, שכן לא הוא ולא אני לא נוכל לשרוד עוד
הרבה האחד בלי השני. אנחונו שני חצאים העושים את השלם. להקות
הערפדים שלו הפסיקו לפקוד את העולם, לא ראיתי ערפד חדש יותר
משנה. העולם נעשה שקט מאוד, כאילו הוא מתכונן לסערה הגדולה
העומד לבוא. אני לא יודעת מה יקרה. הליבאות שלי חסרות מנוחה.
הן גם מרגישות בשינוי. הן שוכבות סביבי, מנסות להגן אל גבירתן
מפני הדברים אותם הן לא מבינות.
מה יקרה כעט? מה מתרחש בעולם? כול כך הרבה שאלות ואין ולו
תשובה אחת. אני שוכבת במיטה ומסיימת לכתוב את הדברים האלה. אכן
אין סוף לסיפור שלי. אבל הסוף יגיע בקרוב. אני רושמת שורות
אלה, בכדי לשמר ידע שאני מפחד שיאבד. אני לא יודעת מה עתיד
לבוא. הגורל מסרב להתגלות אלי. עלי להתמודד עם הדבר ממנו ברחתי
במשך אלפיים שנה. אבל איך זה יגמר?