28.11
היום אנחנו שנה יחד.
אני קמה ופותחת את החלונות הגדולים בחדרי לרווחה.
נותנת לאור לחדור ולמלא כל פינה חשוכה בחדר.
כמו שאתה עושה ללבי.
אני לובשת שמלה קייצית, ורדרדה. עם סנדלים חומות.
מפזרת את שערי, לוקחת את התיק ויוצאת לביצפר.
הגעתי.
כמה שלומים מאולצים וחיבוקים.
אני לא יכולה לחכות.
אני מבקשת מלילך שתיקח אותי לגשר הגדול שמעל בית החולים.
שתעזור לי לתלות את השלט.
הברזנו משני שיעורי מתמטיקה חשובים, שבדיוק לימדו בהם חומר
חדש, אבל לא היה לי ממש אכפת.
התרגשתי.
הרגשתי כלכך מאוהבת ונאהבת והכי יפה בעולם.
כי אתה גרמת לי להרגיש ככה.
הגענו.
פרסנו את השלט הענק ועם המון מאמץ תלינו אותו, כדי שכ-ו-ל-ם
יוכלו לראות.
"תמיד איתך, רק איתך, שלך".
מיהרנו לביתך.
רציתי לקחת אותך לגשר, שתראה.
לילך עקפה את כל המכונית המפריעות ולא הפסיקה לצפצף.
אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שממש לא היה לי אכפת.
הגענו לבית שלך, בית גדול ולבן, עם המון אדניות במרפסת.
היה שם אוטו מוזר, לא מוכר.
הייתי בטוחה שהוא של גיא.
נכנסתי בשקט, הכניסה האחורית תמיד פתוחה.
ידעתי שנשארת בבית.
אמרת שיש לך המון דברים לארגן, ושאסור לי לבוא בבוקר.
קטפתי פרח מהגינה שלכם ואמרתי ללילך שתחכה בחוץ.
עליתי בשקט במדרגות.
לא נשמע קול.
חוץ מקולם של המים הזורמים מהמקלחת שלך.
אתה כבר חודש אומר שתתקן את הנזילה.
כמה אופייני.
פתחתי את הדלת. האור היה מכובה.
את החדר אפף ריח של בושם מעורבב בריח מעופש.
ריח של בוקר.
הדלקתי את האור.
ראיתי אותך שוכב מכורבל בשמיכה לבנה וגדולה.
רגליך היו יחפות, ונראית מאושר.
נשכבתי לידך וחיבקתי אותך חזק חזק.
על הכרית היה ריח מוזר.
וגם עליך.
ריח לא מוכר, ריח של...
ואז היא נכנסה.
בלונדינית מהממת עם עיינים כחולות, כאשר לגופה הדקיק תחתונים
וחזייה.
היא שאלה אותי אם אני מחפשת משהו.
ברחתי.
בדרך חזרה השלט נפל.
בדיוק על המכונית.
עשינו תאונה, ולילך מתה.
אני יצאתי ללא פגע.
רק מהתאונה.
רק מהתאונה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.