כל פעם שאני לידך אני מרגישה את זה.
אתה משתדל שלא להראות את זה אבל זה כל כך ברור לי. היא אמרה לי
שזה לא נכון ואתה ככה מתנהג עם כולם. אבל זה לא נכון. אתה אולי
מתנהג ככה עם כולם, אבל איתי זה הרבה יותר חזק.
ואני גם לא מבינה מאיפה זה מגיע. למה? ומה עשיתי שזה מגיע לי?
אתה פשוט קר אליי כל כך. אתה שונא אותי ואני לא יודעת למה.
לפעמים אני מנסה לפתח איתך איזו שיחה, לשאול אותך שאלה קטנה,
אפילו רק שתעביר בבקשה את אחת מפחיות הבירה שעל השולחן לידך.
אתה גם תמיד מנסה להתרחק ממני כמה שאפשר. תמיד יושב במקום הכי
רחוק ממני, תמיד יש לפחות בן אדם אחד בנינו.
אני זוכרת, פעם אחת בטיול, דיברנו כולנו, ופתאום חשבתי שאולי
אני רק דמיינתי את זה, שאולי אתה לא באמת שונא אותי כל כך. אבל
מסתבר שטעיתי. אתה פשוט שכחת את עצמך, ולא שמת לב עם מי דיברת
ועל מה, ויכול להיות שזה היה בגלל הבירה, אבל לא נראה לי. גם
כל פעם בטיול כשרציתי לדעת משהו עליך, הייתי צריכה לשאול אותו.
כי שם הוא היה הכי קרוב אליך. הוא והיא. ואף פעם לא אני.
אני רוצה אבל לגמור עם זה. בכל צורה. רק שאני אדע בוודאות, כי
זה מציק לי בצורה נוראה, שאתה פשוט לא תאמין. למה אתה שונא
אותי? ואל תגיד לי שאתה לא, כי אני יודעת שאתה כן. וגם היא
יודעת, למרות שלא נעים לה להודות בזה. אז תגיד לי, למה?

אני חולמת על זה בלילה... ויותר גרוע, אני גם מתעוררת בגלל זה.
ואם לא נעים לך, אז בבקשה תשתדל להראות את השנאה הזאת פחות, כי
אני כבר לא יכולה להיות איתך בחדר כשאתה ככה. פעם שעברה התחלתי
כבר לבכות, ואתה לא ראית ואף אחד לא שם לב כי היה חושך. אבל
אני בכיתי. בגלל זה גם קמתי ועברתי להיות בחדר השני.

אני צריכה שתעזור לי. ואני צריכה שתפסיק לשנוא אותי. כי זה
הורג אותי מבפנים. הורג.