אני לא יכולה להוריד ממנו את העיניים, העיניים האלו, העיניים
המדהימות האלו,
אני אף פעם לא שוכחת עיניים,
עיניים גדולות, ושחורות, עם נצנוץ תמידי, והריסים האלה,
הארוכות... אני בטוח ראיתי אותן כבר!
איזה עיניים!
-ענת? את שומעת אותי?
-מה? אה מיכל, אני מצטערת, תזמיני לך אני אקח לי עוד קצת זמן
לחשוב.
ושוב אני מסתכלת עליו, הוא יושב בשולחן לידנו עם חבר שלו, שיט
הוא מסתכל אני מקווה שהוא לא ראה שאני מסתכלת עליו, הוא בטח
יחשוב שאני מתחילה אתו, איזה בושות...
-מיכל תסתכלי עליו, זה עם השיער השחור בשולחן לידינו, הוא נראה
לך מוכר?
-אממ.... לא ממש לא
-תסתכלי על העיניים שלו, הוא לא נראה לך מוכר? את בטוחה?
-כן ענת אני בטוחה! למה את שואלת?
- הוא פשוט נראה לי כל כך מוכר, העיניים האלה, אני בטוחה
שראיתי אותן פעם, אני בטוחה שהיינו ממש קרובים פעם, אני אף פעם
לא שוכחת עיניים!
- תלכי לשאול אותו אם את נראית לא מוכרת, אולי הוא זוכר?
- לא נעים לי... הוא בטח יחשוב שאני מתחילה אתו, הוא בטח יחשוב
שאני איזה פדופילית.
- אוח, אז מה אם הוא יחשוב? אם זה כל כך מציק לך לכי תשאלי
אותו!
- עזבי, אני בטח אזכר עוד מעט, מה את מזמינה?
- הזמנתי כבר, נס קפה, אני לא רעבה.
- טוב אז תזמיני לי תה בבקשה, אני הולכת רגע להתפנות.
- אין בעיה!
חשבתי שאם אני אהיה לבד קצת אני אצליח להיזכר, ישבתי בשירותים
איזה שתי דקות, אולי היינו באותה כתה? כן! זה חייב להיות זה!
זה בטח היה ביסודי ובגלל זה אני לא זוכרת כל כך טוב!
- מיכל! גיליתי, בטח הוא היה איתי ביסודי, זה חייב להיות זה!
- ענת, את בת 34 הוא נראה בן 25 מקסימום, זה לא יכול
להיות....
- את צודקת! אז מה זה יכול להיות? אני בטוחה שאני מכירה אותו,
העיניים האלה שלו, אני בטוחה שראיתי אותן כבר פעם, ויותר מפעם
אחת.
- את זוכרת שפעם מכרת כרטיסי קולנוע? אולי הוא היה שם הרבה
פעמים ובגלל זה את זוכרת אותו?
- יכול להיות, אבל לא נראה לי, זה היה משהו יותר קרוב. אולי
תלכי לשאול אותו איך קוראים לו בשבילי?
- ומה אני אגיד לו אם הוא ישאל למה?
- לא יודעת, תמציאי משהו... בבקשה...
- טוב, אבל את חייבת לי טובה!
- אין בעיה... תודה מתוקה!
היא חזרה אחרי איזה שתי דקות,
קוראים לו עמית, הוא בצבא עכשיו, הוא משתחרר עוד חודש והיום
הוא יצא לסופשבוע.
- תודה מיכל! את מותק! אבל אני עדיין לא מצליחה להיזכר, זה
משהו בעיניים האלה, אני לא אשכח אותן!
- בבקשה, חבל שלא שאלתי אותו מאיפה הוא, אולי הוא היה גר
בקבוץ?
- את יודעת מה? יכול להיות! אני הולכת לשאול אותו.
- בהצלחה..

- שלום, אני ענת, רק רציתי לדעת, אולי גרת פעם בקבוץ אייל?
אולי ההורים שלך?
- לא, למה?
- אתה פשוט נראה לי מוכר, העיניים שלך, אני בטוחה שראיתי אותן
כבר!
- קיבוץ אייל אמרת?
- כן..
- הבית של ההורים שלי לא רחוק, בצור יגאל.
- זה בטח זה! בטח ראיתי אותך בבריכה או משהו!
טוב ביי, וסליחה על ההפרעה!

חזרתי לשולחן וסיפרתי למיכל מה הוא אמר,
- "אני שמחה שזה סוף סוף נגמר הסיפור הזה", היא אמרה, אני
חייבת לספר לך מה קרה לי אתמול, את לא מאמינה אני הולכת לי
בקניון...."
- לא זה לא זה... מיכל זה לא זה! לא יכול להיות...איך אמרת
שקוראים לו??
- עמית
- ממ... תני לי איזה שתי דקות בבקשה לחשוב.

- מיכל! אני יודעת!
- מה? מה את יודעת?
- מאיפה אני מכירה אותו! נזכרתי!
- מאיפה?
- אני עבדתי אצלו בגן! שהוא היה תינוק, בן שנה ומשהו.
הוא היה בגנים אצלינו בקיבוץ ואני עבדתי אצלו!
את רואה? אמרתי לך שאני מכירה אותו, ידעתי שאני מכירה את
העיניים האלו!
אני הולכת לדבר איתו!

- שלום! אני מצטערת שאני מציקה שוב אבל נזכרתי מאיפה אני מכירה
אותך!
אני עבדתי אצלך בגן שהיית קטן, אני גרתי בקיבוץ אייל. איזה
יופי לראות אותך אחרי כל כך הרבה שנים! אתה היית ילד מדהים,
העיניים שלך לא השתנו, 20 שנה הם לא השתנו,
אני אף פעם לא שוכחת עיניים,
עיניים גדולות, ושחורות, עם נצנוץ תמידי, והריסים האלה,
הארוכות...
איזה עיניים!

המשכנו לדבר איזה שעתיים אחר כך הלכנו לדירה שלו...
זה קרה פעם אחת ומאז לא ראית אותו יותר, לא יכולתי יש לי בעל
שאני אוהבת ושלושה ילדים....

לילד הרביעי יש את העיניים שלו...
העיניים האלה היפות, העיניים הגדולות עם הנצנוץ התמידי והריסים
הארוכות...