כשיצאו ארוכי הניבים מן הבקבוקים
במחול שדים סוער,
הקישו אלפי בקבוקים ריקים
זה בזה בהתרגשות,
השמיעו צלילי אזהרה
כפעמוני זכוכית
בקבוקיים.

וכשהשתחררו האיומים החבויים
מתוך המיכלים הירקרקים
התברר שהשד אכן נורא
שדונים אלימים טרפו נשמות תועות
ברחובות התום,
מחשבות נאצלות נסו על נפשן,
כוונות טהורות חיפשו, לשוא, מקלט
במיתחמים שסומנו במפות
כאזורי חמלה.

אפילו שדים שפג תוקפם
פתחו במסעות נקם
באויר הפתוח.

טעם ההכרה לא טלטל
את קרניהם של
היוצאים
מבין הקירות החלקלקים,
שלא זכרו בעיניהם השדיות
עולמות לא מבוקבקים
ולא טבלו במים זכים
את זנבותיהם המחודדים
את ציפורניהם המעוקלות
ואת נשמותיהם הסעירות.

כשהפליג הרעש למרחקים
והדממה נעזבה לנפשה
לחשו לעצמם הניצולים -
אין התיישנות בשנאה
אין עתיד בזיכרון
ואין תוחלת בניפוח זכוכית.