אני יושבת מנסה להבין איך זה אפשרי...
איך אפשר ככה פתאום לבוא ולמחוק הכל
אתה יכול לכעוס
לכאוב
לצעוק
אבל אני כבר רחוקה
רחוקה ממה שקוראים לו אתה...
רחוקה מהחיבוק
רחוקה מהקול
רחוקה מהחיוך הזה המתוק
רחוקה מלשמוע
רחוקה מלראות
לא רוצה עוד להיות
מחשבות בראש רצות רוצה להאמין
רק שאתמול הכל נסגר מבפנים
אולי תסביר לי אתה איך זה יכול להיות שהרסת הכל ב7 דקות ו15
שניות
איך היית מוכן לנורא מכל
איך סרבת להאמין שטוב יכול להיות
בשנייה של הרגע בהסחפות
הלב שלך נפתח ואני ידעתי שהוא נפגע
אך היום יקירי השתנו הכללים
והמשחק הזה איפשהו נגמר
אני יודעת היא נראית חזקה
תמיד בעצמה בטוחה
אך אם רק היית יודע מה הולך לה שם בפנים בנשמה
אם רק היית יודע איך זה כמוה להיות
אם רק היית מרגיש את מה שהיא הרגישה אתמול
אם רק היית קולט מה קרה
ב7 דקות ו15 שניות של שיחה...
בין חיוך לעצב היא כותבת את אלו השורות האחרונות אחרונות
מפחדת מהסוף
ופתאום היא מבינה שאין מה לפחד כי הוא ככה הגיע פתאום
אחרי ימים של מחשבות וריחוק מכולם
אחרי שהראש התנקה והמחשבה הייתה הכי בעולם
באת וניפצת הכל
אמרת, לא רבת לא צעקת
אך המילים האלו הרגו אותי מבפנים
כי דווקא כשלא מתכוונים ככה יוצא שאנחנו הכי כנים
וכן לבסוף מסתבר גם פוגעים...
והיום אחרי 24 שעות 7דקות ו15 שניות
אני הולכת אחורה לוקחת הכל בחזרה
נלחמת ביני לבין עצמי
מרפאה את הכאב לפני שיתפשט...
ואומרת לך... שלום...