האם אי פעם הרגשת בודד בעולם?
שכל העולם נבנה בשביל אנשים אחרים, אבל אתה איכשהו נשארת בחוץ,
לבד.
שכל העולם חי את החיים שלו בצורה הכי טובה שיש, אבל רק החיים
שלך מבוזבזים וחסרי תוכן.
שלכולם חוץ ממך יש את כל הדברים שאתה מייחל לעצמך אבל איכשהו
אתה תמיד נדפק כי לך לא מגיע כלום, אתה בעצמך כלום, אתה אפס.
שום דבר לא מגיע לך.

החיים שלך נבנו כדי להראות לאנשים כמה טוב להם בחיים יחסית
לך.
אתה תקוע בעולם הדיכאון שלך ואף אחד לא מבין, לאף אחד לא אכפת,
כל אחד שקוע בחיים שלו, ואף אחד לא שם לב שאין לך כוח לשום
דבר.
אף אחד לא יודע כמה זה כואב לגלות שאתה בודד.
שאף אחד לא מבין את מה שעובר לך בראש.
לפעמים אנשים חושבים כמה שהם מכירים בן אדם.
אבל תכלס את ה"אני" כשאני לבד אף אחד לא מכיר.

אף אחד לא יודע על הלילות שאני יושבת לבד, מסתכלת על עצמי ועל
החיים שלי ופשוט מתחילה לבכות.
אף אחד לא יודע איזה כאבים יש לי בלב כל פעם שהמחשבות עולות לי
למוח, כל פעם שאני לבד.
ואף אחד לא יודע מה עובר לי בראש לפני השינה.
אני אף פעם לא חושבת על דברים טובים לפני השינה כי יש כל כך
קצת דברים שממש גורמים לי להרגיש מאושרת.
אנשים מבחוץ חושבים שאני אדם שמח שכל הזמן צוחק.
אבל כשאני חושבת על זה, זה הכל הצגה, זה לא אני באמת.
אני פשוט מנסה להסתיר את כל הדברים שרצים לי בראש, את כל הכאב,
כי אני חושבת שזה לא ממש יעניין אף אחד.

כשאני לא לבד זה בעצם לברוח מהמציאות בדרך מסויימת.
להיות עם אנשים גורם לי קצת לשכוח מהבעיות שלי וגורם לי קצת
יותר לשמוח.
אני יושבת וחושבת על אנשים שפעם חשבתי שהם חברים שלי ואני לא
מבינה מה חשבתי לעצמי.
יש אנשים שפשוט מתייחסים אליי באי כבוד, בזילזול וזה כואב לי
לדעת שכל ה"חברות" שהייתה לי איתם הייתה כולה הצגה.
לפעמים אני פשוט מגיעה למצב שאני משלה את עצמי.
והגעתי למסקנה שחיים באשליות לא יובילו לשום מקום.
אני פשוט לא רוצה לקוות לשום דבר ולחשוב שמשהו יקרה כי תמיד
יוצא שאני מתאכזבת מאנשים, וקשה לי מאוד להתמודד עם אכזבה.
אני כן יודעת מה זאת ההרגשה ההיא של להרגיש בודד.
לא מאחלת אותה לאף בן אדם בעולם.