אוחז בנשיקתה. ממאן להרפות.
היא לא כל כך זוכרת מי אני. זו בעיה.
במיוחד בשעת הלילה הזו שבחוץ.
כזו של קיץ נגבי, כשהדשא, בחצרות הבתים, עומד לח במי הממטרות.
כשהאובך והחול, שקעו בשנת לילה מבורכת.
והמדבר אינו אונס את הנוף בחום אדמוני.
נותן לנהר החיים לשטוף את הגעגועים.
הוא שוטף אותם לאיטו.
במין עיקשות מבורכת.
רחצה בטהורין, אני אוהב לקרוא לזה.
נכנס אל הבית. נועל את הדלת על בריחה.
היא לא מרפה מזכרוני,
היא, להבדיל, לא זוכרת, מתי ואיך,
השכחה המבורכת.
לו הייתה נחלתי.
לו נחלתי הצלחה, רק פעם, אי פעם, אי מתי.
אוחז בנשיקתה, ממאן להרפות.
המוסיקה, כל כך יפה ברקע,
האורות, עמומים, וכל כך קשה.
היא ישנה, קורא לה בלי קול, שתחזור אליי,
שתהיה שלי. שלא תלך.
והיא תלך, עם שחר.
ימי התום.