הייתי טרוד בעבודתי כאשר הטלפון הנייד שלי צלצל.
"הלו", עניתי.
"מתוק שלי, זאת אמא", צייצה אמי בצד השני של הקו, "תשמע,
דורונצ'וק, סבתא שברה את הרגל והיא עכשיו בבית חולים, אבל אל
תדאג, היא מרגישה טוב והיא נחה כרגע".
"איזה בית חולים?" שאלתי בדאגה.
"בילינסון, מתוק. אבל אולי לא כדאי שתגיע עכשיו, דפי אמרה שהיא
בדרכה לשם. אני אצא מהעבודה רק עוד שעה".
דפי, דפנוש, דפנה. ליבי הלם במהירות. האם קיימת עוד בחורה
כמוה? רק השם שלה העביר בי צמרמורת.
דפנה שלי, אהובתי, נמצאת כעת במרחק כל כך קצר ממני.
"טוב, בסדר אמא, תודה שהודעת לי". ניתקתי במהירות וירדתי
לחניה. תוך חמש דקות הגעתי לבילינסון. דפנוש. חטפתי נייר טישו
מהמכונית וניגבתי את פניי, הרגשתי שהדם עולה לי לראש, דפי
שלי.
אלוהים אדירים, חשבתי לעצמי, אני באמת הולך לראות אותה?
פקידה מנומנמת כיוונה אותי לחדר שבו סבתי שכבה.
קומה ארבע. דפי בקומה ארבע.
ראיתי לראשונה את דפי כאשר הייתי סטודנט שנה א' למשפטים. היא
עבדה אז בספריה ואני הייתי צריך למצוא ספר לימוד. ברגע הראשון
שראיתי אותה לבי החסיר פעימה. היא עמדה וסידרה ספרים על מדפים.
החלטתי לגשת אליה ולבקש את עזרתה במציאת הספר, למרות שיכולתי
למצוא אותו לבד.
הנוכחות שלה לידי שגעה אותי אז, ואני הלכתי שבי אחריה. היינו
זוג מאוהב. זוג שרואים בסרטים הישנים של פעם בשחור לבן. צעירים
ומאוהבים.
הושטתי את ידי לפתוח את דלת החדר. ליבי עדין הלם במהירות.
ניסיתי להסדיר את נשימתי ככל שיכולתי אך פתאום קפאתי; מה אעשה
כשאראה אותה? איך אני אמור להגיב? שנים עברו מאז אותה שיחה
כבדה וקודרת שבה החלטנו לא להיפגש יותר.
הדלת נפתחה כמו מאליה ואור החדר סינוור את עיניי.
ואז ראיתי אותה. יפה כמו פרח, עדינה כמו מלאך, יושבת לה בחדר
שקטה, מחזיקה בשתי ידיה הקטנות את ידה המקומטת של סבתא, בוהה
בי, מופתעת.
"מי זה?" סבתי פקחה את עיניה.
"זה אני, דורון", מיהרתי למיטתה והחזקתי בידה השניה.
"דורונצ'וק", חייכה סבתי ועצמה שוב את עיניה.
דפי שלי שתקה. היא אפילו לא הייתה מסוגלת להסתכל עלי, ואני לא
הפסקתי להסתכל עליה.
שיערה השחור עטף את פניה כגלימה מלכותית ושיווה לה מראה של
בובה. שפתיה הורודות והמתוקות נסגרו לחיוך קטן ומבויש. הרגשתי
את פעימות ליבה הרמות דרך ידיה של סבתא. דמיינתי שהיא מעבירה
לי מסרי אהבה נסתרים על ידי לחיצותיה התכופות את ידה של סבתי.
קולה המתוק קטע את מחשבותיי;
"מה שלום איילת?"
"בסדר גמור, איך אצלך?"
"אני אותו דבר. שום דבר לא השתנה", אמרה. רגלה החלה לזוז
בעצבנות מעלה ומטה. ידעתי שנוכחותי מקשה עליה.
"אמא הודיעה לך?"
"כן", עניתי לה.
"היא הייתה גם צריכה להודיע לך שאני באה. היית יכול לחסוך ממני
את אי הנוחות הזאת".
"אל תהיי רעה", אמרתי לה, "לא את ולא אני ידענו אז מה קורה.
בואי לא נדון בזה עוד הפעם. לפחות לא עכשיו.
המשכתי להחזיק את ידה של סבתי. רגלה של דפנוש המשיכה לזוז
בעצבנות.
"את יוצאת עם משהו?" שאלתי אותה.
"אני יוצאת, לפעמים. לא משהו קבוע".
תשובתה השאירה בי טעם מר. הרי לא איחלתי לה להיות לבד.
"אל תדאגי" חייכתי אליה, "את תמצאי את הגבר שאיתו תרצי לחיות.
ברגע שתפגשי אותו את תדעי".
קיוויתי שתשובתי תעודד אותה, אך היא הצטנפה לה עמוק יותר בתוך
מעילה. הצטנפתי גם אני בתוך מעילי. היה נדמה לי לרגע שאולי
ניסיתי לעודד את עצמי. לעודד את עצמי? לא, אני מצאתי את האישה
שלי. איילת היא בחורה נהדרת. כן, בחורה נהדרת.
"למה באת?" היא הרימה לפתע את קולה. "ידעת שאתה עלול לראות
אותי".
רציתי לענות לה, אבל לא מצאתי את המילים המתאימות. האם יש
מילים מתאימות. ידעתי שהיא פה. אבל מה יכולתי לומר לה? שאני לא
יכול להפסיק לחלום עליה בלילות? כל לילה. כל לילה מאז אותה
שיחה כואבת שהחלטנו לא להיפגש יותר.
היא קמה לפתע על רגליה, חטפה את תיקה וכמעט רצה אל הדלת.
"לאן את הולכת?" קמתי בבהלה.
היא לא ענתה. היא פתחה את הדלת ותפסתי במהירות בזרועה.
"אל תלכי", אמרתי בתחינה חלושה.
היא הסתובבה אלי "מה אתה מציע שאני אעשה?" הסתכלתי בעצב
בעיניה, לחלוחית כיסתה אותן, ידי עדין לפתה את זרועה. הושטתי
את ידי השניה ומחיתי באצבעותיי את לחיה. היא הרכינה את ראשה
נגדי ושילבה את אצבעותיה באצבעותיי. חום ידיה הרטיט את כל
גופי.
היא קפצה בפתאומיות ומשכה את ידה ממני.
"שלום, אהובי היקר", אמרה בקול רועד, "שלום ולא להתראות".
היא נשכה את שפתיה והסתכלה עלי עוד רגע. לבסוף ניתקה את מבטה,
הסתובבה, וירדה במהירות במדרגות.
דפנוש שלי, זעקתי בתוכי, אילו רק ידעתי קודם שאת בתה של אמי.