גם בשנה ההיא, כשיום כיפור עמד להגיע, כולם ידעו שאני הולכת
לצום.
האמת, אהבתי את ימי כיפור בגלל הסיבה הזאת- הצום.
כבר שנתיים ברציפות שהצלחתי להחזיק מעמד בלי להישבר במשך כל
יום כיפור, אפילו שחברות שלי נשברו ואפילו שאף אחד לא האמין
שאצליח בגלל שהייתי ילדה קטנה וצנומה סך הכל.
והסיבה שאהבתי כל כך את ההרגשה הזאת של סוף הצום ושידעתי ששוב-
עשיתי זאת! היא בגלל הגאווה שזה גרם להורים שלי. אני חושבת שזה
היום היחיד בשנה שהם היו גאים בי.
לפני הצום ישבנו כולנו: אבא, אמא, אחי הגדול (שחזר מהצבא)
ואני, ואכלנו כולנו סעודה מפסקת ע-נ-ק-י-ת כמו שהיה גם בשנים
הקודמות. ואז לאט לאט נפסקו בחוץ הרעשים של המכוניות והתחלפו
בצחוק של ילדים קטנים, שיצאו החוצה עם האופניים שלהם, מלווים
בהורים שלהם או בחברים שלהם או גם וגם.
אצלנו כבר שנים שזה לא היה נהוג.יום כיפור התאפיין בעיקר בשקט
ושלווה שמתאימים לזמן של חשבון נפש. לא אוכלים ולא שותים, לא
מדליקים טלוויזיה (או כל כלי חשמלי אחר), והכי חשוב- הולכים
לבית כנסת עם בגדים לבנים ונעליים מיוחדות, כדי להתפלל לאלוהים
שיידון אותנו לכף זכות ולא לכף חובה.
וגם בשנה ההיא, כך היה. בדרך כלל שנאתי שמלות ובגלל זה לא
אהבתי להתלבש לבית הכנסת, אך הפעם לבשתי שמלה חדשה שאמא הביאה
לי שדווקא נורא אהבתי. לא מפוארת וצעקנית, וגם רחוקה מלהיראות
סמרטוטית. אני חושבת שמלאכים לובשים שמלות כאלה.

הדבר היחיד שהיה שונה ביום כיפור של אותה שנה, הוא מה שהייתי
אמורה לעשות במקום להתפלל. לא סיפרתי על זה לאף אחד (בעיקר כי
לא היה לי למי), אבל קבעתי להיפגש עם אלי בשעה של התפילה בגינה
הציבורית שליד בית הכנסת.
אלי היה מישהו שהכרתי רק שבוע לפני כן וראיתי אותו רק פעמים
בודדות. חברים משותפים הכירו בינינו. הוא לא היה יפה במיוחד,
חוץ מהשיער שלו, ולמרות שהוא היה חכם הוא לא היה מבריק או
משהו. אבל הוא היה גדול ממני בכמה שנים, כבר ממש כמעט גבר,
והגבריות הזאת מאוד משכה אותי.
הוא גר כבר בדירה משלו בלי ההורים, לא למד אלא עבד, וחי את
החיים שתמיד קיוויתי שיהיו לי. היה נראה שזאת התחלה של קשר
ולקחתי סיכון כשקבעתי איתו באותו יום בטלפון (אבל לפני שנכנס
יום כיפור, כי אחרי כבר היה אסור לדבר בטלפון אצלנו), כי היו
עלולים לשים לב להיעלמות שלי.
גם אלי הקריב מעצמו, המרחק מהבית שלו לגינה הקטנה שליד בית
הכנסת היה שעה וחצי בהליכה ברגל, ונורא החמיא לי שהוא עושה את
כל הדרך הזאת בשבילי.

הגענו לבית הכנסת זמן קצר לפני שהתחילה התפילה. אחי הגדול ואבא
שלי נכנסו מהכניסה הראשית, ואני ואמא שלי עלינו לעזרת נשים.
נעמדתי בכוונה לא ליד אמא, כדי שכשארצה לחמוק החוצה זה יהיה
פשוט והיא לא תשים לב.
אני חושבת שאם זה היה אח שלי שהיה חומק החוצה, דווקא כן היו
שמים לב. בכלל, שני ההורים שלי תמיד העדיפו אותו, למרות שלא
היו מודים בכך לעולם. אבא שלי, שהיה זה שבעיקר מחובר לדת, היה
חייב לאהוב אותו יותר. כי ככה זה, כי הוא בן. ואמא שלי, אני לא
בטוחה שהיא פחות אהבה אותי, אבל יותר הקשיתי עליה כי הייתי
ילדה בעייתית יותר ובנוסף תמיד לא היה לה זמן וסבלנות אליי
ואליו כן, כי הוא היה חוזר מהצבא רק פעם בכמה שבועות ואילו אני
הייתי מטרד תמידי.
בכל מקרה, חמקתי החוצה בלי בעיה כמה דקות אחרי שהתחילה התפילה
והלכתי בהתרגשות לכיוון הגינה. למרות שבשעות האלה כבר היה
חושך, הגינה הקטנה תמיד הייתה מלאה בילדים. אבל עכשיו היא
הייתה ריקה לחלוטין, כי הילדים, מן הסתם, העדיפו את גוש הבטון
הענקי שנקרא "כביש" על פני הגינה הירוקה והקטנה. ולמה זה? כי
ככה ילדים. תמיד נמשכים למה שאסור להם.
כמה שניות לפני ששקעתי כולי במחשבות (זה תמיד קורה לי במצבים
חשובים!) ראיתי את אלי שחיכה לי על ספסל. הוא חייך כשראה אותי,
וקם לקראתי והדביק לי נשיקה ארוכה.
כל כך קרובה הייתי לבית הכנסת וכל כך רחוקה ממנו.

אלי ואני טיפסנו לראש המתקן הכי גבוה, ושם התיישבנו. בהתחלה
דיברנו, די הרבה אפילו. הוא לא הדהים אותי, בלשון המעטה, אבל
זה לא כל כך הזיז לי.
וכשבשלב מסויים הוא הפסיק את השיחה והתחיל להחמיא לי על כמה
שאני יפה ולנשק אותי, לא חשבתי לרגע להתנגד. אבל אז שמנו לב
שהגרונות שלנו יבשים מידיי, והפסקנו והלכנו לברזייה. הוא שתה
ראשון, אני היססתי לכמה שניות אבל לבסוף שתיתי מהמים. והשמים-
לא נפלו.
חזרנו למקום שלנו וזרמתי איתו, גם כשהוא התחיל לשלוח ידיים
ולגעת לי במקומות, שהייתי קטנה ולא רגילה שנוגעים לי בהם.
בהתחלה ממש קפאתי מפחד והתרגשות, ועם הזמן התחלתי להיכנס
לעניינים. זה היה נחמד וחדש ואהבתי את זה, אבל אני פחדתי לעשות
לו את אותו דבר אז פשוט נתתי לו שיעשה.
כעבור כמה דקות אלי פשט את החולצה שלו ועזר לי להוריד את השמלה
הלבנה היפה. נשארתי רק עם התחתונים הלבנים והחזייה הקטנה,
והרגשתי אני מישהי אחרת, גדולה יותר.
אף פעם לא הייתי ככה ליד גבר והמצב היה מאוד מוזר, אבל כבר
נדלקתי ורציתי להמשיך, רק לא רחוק מידיי. אמרתי לו את זה והוא
הסכים.
כעת הוא הרים את החזייה שלי כלפי מעלה והחל למצוץ את שדי
השמאלי ובו זמנית ליטף את הימני.
לאט ובנשיקות עדינות הוא החל לרדת במורד גופי, מתאמץ שלא למהר
מידיי, ואז הגיע לתחתוניי והוריד אותם בזהירות. הוא נגע לי שם
עם הלשון בנקודה נעימה שכל הזמן קיוויתי שיחזור אליה. נשימותיי
התקצרו ונהיו עמוקות וכבדות יותר. אלי כנראה הבחין בזה והתלהט
בעצמו, אבל הפסיק אחרי זמן קצר וחזר לנשק אותי, וזה היה מגעיל
בהתחלה בגלל הטעם.
הוא אפילו עשה לי היקי, שלא היה נעים והכאיב לי כל כך, עד
שחשבתי שהוא בעצם ערפד, ובעוד כמה שניות הוא יעזוב אותי מתה
שם, קפואה ולבנה, כשדם יורד לי מהצוואר ואני עירומה כולי, ואז
אבא ואמא וכל האנשים שבבית הכנסת ימצאו אותי ככה, ואבא ואמא כל
כך יתביישו עד שהם יגידו שאני בכלל לא הבת האמיתית שלהם ושהם
סתם אימצו אותי בוונצואלה או משהו.
אבל איך נתתי למחשבות שלי לברוח כל כך רחוק, כשאני נמצאת איתו
שם?!
אלי, שככל הנראה לא היה ערפד, עצר לפתע. הוא התרומם למצב של
ישיבה לידי.
"אני כל כך רוצה אותך..." הוא מלמל כמה פעמים. ואז הרגשתי
במשהו שלא הרגשתי עד אז ומאז. המפשעה של אלי, שהייתה צמודה
פחות או יותר לרגל שלי, רעדה. ממש רטטה.
הוא כל כך רצה אותי. התקשיתי להאמין שמישהו יכול לרצות אותי
ככה. הוא באמת באמת רצה אותי. הוא...
"אני רוצה..." אמרתי פתאום, בשקט.
"את... רוצה", הוא חזר על דבריי, לא כשאלה.
את הדקות שלאחר מכן אני זוכרת במעורפל. אלי נכנס לתוכי ויצא,
ככה כמה דקות. זה כאב לי, ממש כאב, אבל בצורה ממכרת ומלוכלכת
ולא רציתי שהכאב ייפסק. אלי הגביר את הקצב, והרגשתי צורך לצעוק
אז נשכתי ת'שפה, כי ידעתי שאני עלולה לצעוק חזק כל כך, שכל בית
הכנסת ישמע. וזכרתי שהפעם היחידה בה אבא היכה אותי (בדרך כלל
זה היה התפקיד של אמא) קרתה שם בבית הכנסת, כשהייתי בת 5 או
6.
שיחקתי בחוץ עם אח שלי ועוד כמה ילדים שהיו שם, וכנראה הרעשתי
יותר מידיי והפרעתי לתפילה, אז אבא יצא אליי וחנק אותי, אבל
ממש- הרים אותי באוויר, ואני הייתי בטוחה שזהו! שאני מתה. אבל
לא מתתי.
ובפעם הזאת, אם הייתי צועקת כמו שהתאפקתי לא לעשות והוא היה
עוד מוצא אותי ככה, הוא בטוח היה הורג אותי על המקום.
שמתי לב שהמחשבות שלי שוב לא במקום שלהן. זה לא אמור להיות
ככה, אני יודעת! מה לא בסדר איתי, לעזאזל?!
אבל אז באו כמה שניות שבהן לא חשבתי על כלום, ולא הרגשתי כלום
חוץ מהאזור הזה למטה שנתן לי הרגשה כאילו אני מתפוצצת עוד
שנייה. ולמרות שזה לא נשמע הגיוני, נראה לי שבאמת התפוצצתי.
ואז אלי סיים והתרומם. הלב שלי הלם בפראות.
לקח לי כמה שניות לקלוט איפה אני בדיוק ומה נסגר איתי.
התלכלכתי מדם, נורא. איך אני אמורה ללבוש ככה את השמלה הלבנה
והמלאכית שלי שוב? הבטתי באלי מבט חטוף. הוא הרים את הריץ' רץ'
של הג'ינס שלו ולא נראה מוטרד מהשאלה הזאת.
'בטח אני לא אראה אותו יותר...'  חשבתי. לא כזה הזיז לי, האמת.
גם ככה הוא לא ממש שווה משהו, בלי השיער שלו.
קולות התפילה והבכי שבקעו מבית הכנסת החזירו אותי למציאות.
זה מה שעשיתי ביום כיפור, בשעה שכל כך הרבה אנשים מתענים
ומתפללים לאלוהים שיבטל את החטאים שלהם. איזה גזר דין גרוע הוא
יקבע לי עכשיו, איזו שנה נוראית צפוייה להיות לי.
אבל ביום כיפור ההוא, ובאותו רגע, פשוט לא האמנתי שמשהו כבר
יכול להיות יותר גרוע.