"אין בחוץ שום, שום דבר" אני ממשיך להגיד לעצמי ולהסתכל מבעד
לחלון החשוך. אמא תמיד אומרת שאין ממה לפחד אבל מצד שני כל פעם
שאני בא לצאת מהבית היא תמיד דואגת ושואלת אותי מליון ואחת
שאלות, אבל אין ממה לפחד ואסור להפסיק לחיות. רציתי ללכת עם
חברים לטיול אבל אמא אמרה שזו תקופה מסוכנת מדי להסתובב ושאני
לא אלך. ניסיתי לשכנע אותה שאסור להפסיק לחיות רק כי מפחדים
אבל היא לא הקשיבה לי ואני נשארתי בבית על הספה מול הטלויזיה.
עברו מאז כמה שנים ונהייתי חייל בג'נין. שמרתי על הארץ והמשכתי
להיות הילד של אמא כל אותו הזמן.
היום אני גר בבית חולים ואמא באה לבקר אותי כל יום. היא מנסה
לשכנע אותי לחזור הביתה, לצאת החוצה לבלות, אבל אני מפחד מדי
אפילו מלצאת מהמיטה בה אני שוכב כבר 5 שנים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.