בתחילת הריונה היתה בו יפיפייה אמיתית. מדי בוקר צעדה
ברחובותיה המתנחשלים של העיר כשלראשה כובע קש ולכרסה הדקה
אוברול ג'ינס רקום פרחים. תמיד נותרה אישה קטנת קומה וקלת
משקל, ללא כל קשר לכובד החיים הנישאים ברחמה, אך בחודשים
הראשונים, עם האוברול והכובע, ניתן היה לשוות להליכתה חשיבות
מיוחדת, כמו אגרה מטבע עתיק יומין בכספתה הפנימית. כך פנתה אנה
ואנה, הסתובבה כמי שמשחקת ב"הריון" - רגליה הקצרות התעקלו תחת
הנטל הבלתי נראה, וצעדיה היו כמתגלגלים, מחליקים על פני
הרצפות, מעין תעופה אפילו. היה בכך טקס שאינו נסתר לאיש - בו
והריונה צעדו יד ביד, אוחזים זאת בחייו של זה. קסם מסוג זה הנו
בר חלוף, יודעים כולם, אך נפלא כמו הנס הקדום ביותר. והרי נס
שכזה נולד לראווה, להצגה בחנויות, לסחר בין איש לרעהו - האחד
אומר "בו, שמנת מעט, לא?" והשני " תתחדשי, מזל טוב יקירה", כך
ממשיך והולך והולך וממשיך. פניה של בו במאמץ תמוה מעט בעת
התיישבות, ופניה של בו, במאמץ רב יותר, בעת הקימה, פניה של בו
הזורחים למראה ילדים צוהלים בגינה ופניה של בו, בכל עת, קורנים
באותו אור השמור לנשים ועובריהן.

חודשי ההריון נמשכו עד אין קץ. בחודש השנים עשר החלו מבצבצים
חשדות על אמיתות דבר ההריון. ואף יותר מכך - החלו מצטברים
הטענות כלפי אב העולל, יהיה מי שיהיה. כמו שיודע כל עד מדינה,
קשה להסתיר זהויות במקום כה קטן, ופרטיו של האב, חסויים ככל
שיהיו ושמורים ומוגנים מכל פגע, החלו להציץ מפינותיה האפלות של
הרכילות המקומית. בדוי או מציאותי, בכל מקום אפשר היה להתקל
באנשים המשוכנעים שבו עוברה בזרע גופת חייל מת, זרע קר, בלוי
(לפיכך בוששה ללדת, וטרם נראו בגופה סימני עובר תופח). אחרים
נדרו כי הם-הם שיודעים את האמת, ובבטנה של בו שוכן קבע בכור
השטן, המתעכב בדרכו השאולה. הגדילה לדמיין מרת קוסלבסקי, אשר
נשבעה שבליל נובמבר אחד ראתה יצור נמוך ועגול ככדור-משחק מתגנב
אל ביתה של בו ויוצא משם מזיע ומסריח, כאשר כל המקום זוהם
בצחנת החטא ואי הצניעות. סופר שהמילה זנות נזרקה לחלל מספר
פעמים, כמו לא שייכת לאיש אך מחפשת את בעליה, והיו גם שניסו
להגן על כבודה של בו וטענו שנישאה בצעירותה לרופא, אשר מתגורר
מעבר לים, ואולי בנו הוא. הרומנטיקנים אמרו - זהו בן לאהוב
נושן, פרי תשוקת לילה סוערת לרקע השקיעה הורודה. הנאיבים - בן
האלוהים, הפולנים - בן לאינטלקטואל רב ממון, והאחיות - בת
קטנה. בין כה וכה, הספקולציות הכה משעשעות של התושבים אודות
מיהו ומהו אותו אב נסתר נמשכו יחידת זמן קלה אחת, ובאשר ליתר
הזמן - התגברו החשדות באשר האם אכן תינוק ברחמה או שמא הזיה
נואשת.
בחודש הארבעה עשר והחמישה עשר החלו נכמרים הרחמים על בו וילדה
הבלתי יליד. בין אם לקתה במחלת נפש משונה ובין אם אכן הריונה
נמשך עד בלי די, הרי שבו נראתה לכל בריאה ונורמלית, חייכנית
ועליזה, קורנת ומתהלכת באופן הריוני עד מאוד, מעין תעופה
אפילו.

החודש העשרים וארבע סימן את תחילת הסוף של המאמינים בהריון,
בעוד מספרם של התומכים בתיאורית נטרפה-דעתה-של-בו-הקטנה הרקיע
שחקים, בפרופורציות המקובלות. אך דבר לא שכנע את בו. כשהתרכזה,
יכלה לחוש עצמה בעור תינוקה, למלא אותו בישותה או אותה בישותו
עד שדמו למהות אחת שלמה. עוברה וודאי לא היה גדול בהרבה מביצת
תרנגול ממוצעת, אך היא חשה אותו נושם בתוכה, גדל בתוכה כמו
אבקן בתוך פרח, מחכה לזמן הנכון להתעופף ברוח ולהתגבש לחיים
חדשים. וכאן מצאה לה את ההוכחה הניצחת, מהימנה יותר מכל בדיקות
ההריון - היא נושאת ילד.

תחושות האימהות שקיננו בה (מנגד הדואגים לבריאותה הנפשית) הפכו
במהרה להלצה נלעגת. ובתום יחידת זמן נוספת, לא הועלו לשיחות
כלל, אלא כבדיחה סרת טעם. כשנאנסה בתו של יחיאל ונחשדה
כמעוברת, אמרו "הביאו את בו, היא תדע להגיד לנו אם האנוסה של
יחיאל תלד". והיו שהוסיפו, בהומור העיירה הקטנה, "ותשאלו אותה
אם התינוק יבוא בשנים הקרובות, שיחיאל יזכה להיות סבא". סיפור
התעברותה של בו, מקור בלתי נדלה לחידודי לשון ובדיחות פנימיות,
היה משעשע ביותר, במיוחד נוכח רזונה הבלתי נתפש של הנ"ל. למרות
זאת, דבר בהתעקשותה עזת המצח הפך למרגיז. כה מרגיז, עד שהוחרמה
מכל חברה וקהילה וסולקה בבושת פנים מבית הקפה האזורי, לכל
הפחות "עד הלידה". בו סברה שעם הזמן תתרגל לכל זאת - לאופייה
המשתנה בנקל של הקבוצה ולידיעה הקרה שאין מאמינים לה. הניכור
המוחלט. אך דבר לא הכין אותה לאירוניה הטראגית שנגזרה עליה -
תחושת הבדידות החונקת את בטנה דווקא בזמן שגופה אינו לבד
לעולם.
כמה מוזרה אהבתם של התושבים, הייתה מהרהרת, והרי רק חודשים
ספורים קודם לכן פינו זקנים וצעירים כאחד את מושבם באוטובוס
עבורה, ונשים חולפות היו נעצרות בכדי ללטף את בטנה ולנבא: זה
יהיה בן. בן יקר וטוב.

שאלו כל אחד ותיווכחו לדעת: אין עצוב ממותה של אם. אך אם שמתה
על מנת לאפשר לבנה הממאן לבקוע מתוכה את זכותו לאוויר בלתי
מומס ולמים שאינם שפיריים, מעניקה משמעות חדשה למונח "הקרבה
אימהית". סיבת התאבדותה של בו, בוקר השלושה עשר באוקטובר,
נושאת ברחמה עובר בן 38 חודשים, נותר עלום עוד שנים לאחר
האירוע. האם קצתה בעלבון התמידי שעלה מצעדיה כצחנה שאין
להסירה, או אולי עשתה את המעשה הנורא מתוך אינטואיציה אימהית,
ההקרבה המוחלטת. אינני מאמין שבו מתה בשבילי, אך שנים אחר כך
עוד סיפרו ברחובות על האם שבירייה בוטחת אחת (המיקום המדויק -
הרקה השמאלית, 20 מעלות מהאוזן) ערערה את כל שהיה ידוע על
רפואה תוך רחמית. רק בניתוח לאחר המוות נתגלה שאכן עוברה היא,
ואכן ילדה. מתוך גופתה הקרה, הרפויה ורפוסת העור, נמשה בן קטן
קטון. כה קטן, עד שניתן היה לפקפק באנושיותו וביכולתו לשבוע
חיים. את התינוק תלשו מבטנה החלולה ומיד ניגבוהו מריקבונה
המזדחל של האם. זה היה החודש ה-38 ולמרבה כל הפלאים, נולדתי
פג.

משהו קסום ונפלא מכל גשמיות העולם מונצח ברגע בו מפלס הילוד
הטרי את דרכו לעולם. משהו הנשגב מהקיטש הנלווה דרך קבע לרגש,
מעין אהבה נעלה. אך מה יש בה בתמונה האמיתית? דם, סירחון,
זיעה, שתן, סמים, ושינה. זוהי האופוריה הכה מדוברת של הפלא
הגדול מכולם. אינני מנסה לזלזל בנס הבריאה. חלילה לי מתפקיד
כזה, מבקר האלוהים. טוב לנו באלהותינו הקטנה, בפיסת הכוח
המופקדת בידינו כסוכריות משיח למאמינים. אך דעו לכם - המעיים
השפוכים בחדר הילודה שלי, חדר 51, שנודע עד אז גם בשם חדר
הניתוחים שלאחר המוות, אלו אינם קרביו של מלאך. זהו גוף האדם
במלוא תפארתו. האם המתה רבוצה על שולחן הניתוחים, מבותרת. על
הרצפה ערבוביה של חתיכות מוח מעוכות מהגולגולת המנופצת והשליה
העיסתית. זהו התיאור המדויק ביותר לרגע מהולל אחד. ואם היה
באותו חדר שעון, הרי שמחוגו השמן היה מופנה על המילה מוות,
והרזה, קלוש מקלוש, על המילה חיים.