מוכנים? למקומות? צאו...
כל יום זה קורה בזירת ההאבקות אצלי, התנצחות קלה, האוירה
מתחממת והופה אני מרגישה את הקרב מתקרב, שוב פעם אני נגדו
אבל לא.
הפעם אני לא אתן לו  אתן לו לנצח אותי.
אסור.
אני מרגישה אותו חונק אותי.
מנסה להגיב, להתנגד, למחות.
מרגישה את המחנק.
הנשימה הופכת להיות כבדה יותר.
מנסה לשכנע את עצמי שאני כבר בוגרת, יכולה לטפל בזה בצורה
הגיונית.
מנסה.
אבל הוא שוב גובר עליי.
אני מרגישה אותו מטפס למעלה חונק לי את הגרון.
וידעתי ששוב הובסתי.
נכנעת.
הדמעות זולגות.
הוא לא עוזב.
הדמעות זולגות.
הוא מתעקש לחנוק עוד קצת.
הדמעות נגמרו מזמן אבל הגוש בגרון נשאר כסימן לתבוסה נוספת
בקרב חסר סיכוי.