יש לה עיניים ירוקות, עמוקות. יפות. כאלה שאפשר להסתכל לתוכן
שעות, ולא להרגיש איך הזמן עובר. היא לובשת שמלה צמודה, שחורה,
קצרה. הרגליים שלה ארוכות, חטובות. השיער שלה שחור, קארה עם
פוני. היא כל-כך יפה שזה נראה כאילו שהיא לא מהעולם הזה. היופי
שלה הוא יופי חייזרי.

בזמן שהיא יוצאת מהבניין החשוך, מכונית פג'ו אדומה צופרת. היא
לוקחת נשימה עמוקה, ונכנסת אל תוך המכונית.  הריגוש בה לא נראה
לעין, אבל היא בתוכה מתפתלת מרוב פחד. פחד משולב עם השתוקקות,
קוצר רוח למה שעומד לקרות עוד מעט. הנהג שואל אותה אם היא
הביאה את הכסף, והיא מהנהנת בחיוב. השתיקה לא מעיקה על אף אחד
משניהם. להיפך, הם מרגישים טוב איתה.

לאחר 53 דקות של נסיעה רצופה, הנהג סוטה מן הכביש ונכנס אל תוך
יער צדדי.  אחרי 42 דקות של סיבובים באיזור נטוש, הם מגיעים
לחניון חבוי. יש שם עוד המון אנשים, הרוב בגילאים שהיא לא ראתה
מעולם במקומות כאלה. מבוגרים. והם כולם נראים נורא שמחים. כולם
מחייכים שם, והיא מרגישה שאם זה לא היה נראה כמו מקום שמתאים
למקרה אונס שמוצג ב"שידור חוקר", היא עוד הייתה חושבת שזה
גן-עדן. פרנואידית, כתמיד. זה החיסרון היחיד, אבל היא יודעת
שתיכף גם זה יעבור.
אחרי כמה רגעים העבירו לה את השקית הקטנה עם האבקה הלבנה,
והחיסרון כבר הפך ליתרון. אותה התחושה המוכרת, החמימה, התחושה
שאליה היא התגעגעה כל-כך הרבה זמן, חוזרת אליה.

היא רוקדת. היא משתחררת, הוייב ממש טובים. היא לא יודעת איפה
היא, אבל לשם שינוי גם לא אכפת לה. מילים בשפות שונות עוברות
לה בראש, אבל היא מתעלמת מהן. היא מרגישה את הגוף שלה רפוי,
ובעצם היא בכלל לא מרגישה את הגוף שלה. הוא חלש כל-כך, אבל חזק
מספיק כדי להזיז את כל מה שיעמוד בדרכה.
כל הפראנויות נעלמו ממנה. לא לכל דבר צריכה להיות סיבה, היא
חושבת, וגם לא לכל דבר יש משמעות. "ההיפך הוא הנכון", היא
ממלמלת לעצמה וחושבת על כמה שהמשפט הזה מסתדר לה עכשיו.
היא בבית משוגעים, בית משוגעים שיצא מכלל שליטה. בית משוגעים
שהרופאים בו החליטו שקצת בום-בום-בום לא יעשו נזק מירבי. והכל
בצבעים, צבעים שהיא לא הכירה לפני זה. צבעים שלא נראים לה
הגיוניים, אבל היא לא מתייחסת להיגיון.
היא מרגישה שמישהו לוחש לה משהו, אבל כשהיא מסתובבת סביבה היא
לא רואה אף אחד ברדיוס של שני מטרים. היא מתעלמת, שוב. אבל זה
חוזר, והיא מגיבה ללא פראנויות, ברוגע. היא שואלת, מרגישה שהיא
מרימה את קולה אבל שומעת את עצמה בלחש, מחפשת את מי שזה היה.
אין תשובה.
פתאום הכל מתהפך. היא מרגישה את עצמה עומדת, אבל משהו חבט
בראשה. זו האדמה, אבל היא לא הבינה את זה. היא לא הבינה מה קרה
הרגע. היא ממשיכה לרקוד, להשתולל.
לפתע היא פוקחת את עינייה ורואה המון פרצופים מעוותים. היא
חושבת על זה שהם נראים כמו המפורסמים שמעוותים להם את הפנים
בחידונים וצריך לגלות מי מסתתר מאחורי התמונה, ומתחילה לגחך
מהמחשבה האחרונה.
לא מבינה מה קורה, ועכשיו זה כבר מתחיל להטריד אותה. היא שואלת
מה קרה, אבל אף אחד לא עונה. כולם מסתכלים עליה, עם הפרצופים
המעוותים שלהם, והיא לא שומעת כלום. הכל שקט. היא מחייכת, מנסה
להחזיר את הרוגע שהיה לפני כמה דקות. היא לא יודעת שעברו כבר
יומיים, והיא עכשיו בדירה אצל הנהג ממקודם. יש אצלו כמה חברים,
הם עושים ישיבה למרות שלידם שוכבת מישהי שאיבדה את ההכרה
ליומיים בדיוק מהסיבה ההיא. טוב, לא בדיוק. אבל בערך. היא מנסה
לדבר, אבל לא מצליחה להזיז את השפתיים. היא מנסה להרים את
הידיים, וגם לא מצליחה. גם לא את הרגליים, אפילו לא אחרי
ניסיון ממושך.
היא לא תחזור להיות מי שהיא הייתה לפני זה, והפעם זה לא יהיה
מתוך בחירה שלה.