יש לי אקנורקטנציה.
כשהלכתי לרופא, הוא אמר שזה קורה לכולם לפעמים. לרוב לא בגיל
כזה צעיר, אבל זה לא חורג יותר מדי מהנורמה. לא ממש הבנתי למה
הוא התכוון, אבל אימא הסבירה לי שהוא רק התכוון לזה שזה בסדר.
שמותר גם לגוף לעשות טעויות, כמו שאני עשיתי במבחן בחשבון.

אחרי שהרופא אמר את השם הארוך הזה שאני לא מצליח לבטא בבת-אחת,
לפעמים אני מסתכל במראה ורואה את זה דרך העיניים שלי. כשאני
מתרכז, ומסתכל רק לתוכן. זה שם, כתם קטן, שלא היה שם לפני זה,
בצבע חום על הגוון הכחול שכולם אומרים לי שעוד מיליון בנות
ירדפו אחריי בזכותו, כשאני אהיה גדול.
עכשיו כבר לא אומרים את זה, נראה לי שהם לא בטוחים שאני אגדל
עוד. כאילו שהאקנורקטנציה הזאת תגרום לי לא לגדול יותר.
כולם אומרים שהם מתגעגעים לגיל שלי, אבל אני יודע שאני לא
אתגעגע. אימא שלי תמיד צועקת עליי שאני לא מתנהג בסדר, והיא אף
פעם לא מחבקת אותי. אני לא רוצה להיות ילד קטן שאוהב לחבק את
אימא שלו, אבל לפעמים זו באמת הרגשה שאני טיפה מיותר בשבילה.
אימא לאחרונה מתייחסת אליי יותר נחמד, היא כמעט ולא צועקת
עליי. גם כשאני לא שם את הצלחת בכיור, ואפילו כשאני משאיר את
הצעצועים בסלון. רק פעם אחת, כשהלכתי לשמוליק כמו תמיד ביום
רביעי, היא התקשרה אליו והתחילה לצעוק עליי שהיא הפחידה אותי
או משהו. לא הבנתי למה הפחדתי אותה, אבל ישר חזרתי הביתה ואחרי
שנכנסתי לחדר שמעתי אותה בוכה בזמן שהיא דיברה בטלפון.

לפעמים אני הולך ברחוב עם שמוליק, ואנשים מסתכלים עליי אחרת.
אני מרגיש שהם בוחנים אותי, אבל אני מתבייש להגיד להם ש"אני לא
תמונה, אז תפסיקו להסתכל" כמו ששמוליק אומר. שמוליק מאוד עוזר
לי, הוא מבין אותי. אולי גם לו היה פעם אקנורקטנציה, והוא
מתבייש לספר לי?

אחרי הפגישה השנייה אצל הרופא, אימא ביקשה שאני אחכה לה בחוץ.
אני לא יודע על מה הם דיברו, אבל לי הרופא אמר שהכול בסדר. אני
יודע שזה לא באמת בסדר, ראיתי ב"אי.אר" שהרופאים משקרים לילדים
ולהורים הם אומרים את האמת. אימא יצאה אדומה, ממש כמו עגבניה,
והביאה לי סוכריה על מקל. אחרי שפתחתי את העטיפה הירוקה-אדומה,
הסתכלתי על הסוכריה ועל אמא שלי, והבאתי לה את הסוכרייה. אמרתי
לה שהיא נראת כאילו שהיא צריכה את זה יותר ממני, ושהיא בטח
תהנה מזה גם יותר ממני.

אתמול הלכתי לישון, אמא באה לכסות אותי בפעם הראשונה מאז שאני
זוכר את עצמי. היא אפילו חיבקה אותי, ונתנה לי נשיקה על הלחי.
היא גם אמרה לי שהיא אוהבת אותי נורא.
עצמתי את העיניים ונרדמתי ישר. לא הספקתי אפילו לחשוב על כמה
שזה חשוד שהיא לשם שינוי אמרה את זה, וחיבקה אותי וכיסתה אותי.

בחלום שלי, בא אליי מישהו שלבש מכנסיים בצבע כתום. כאלה כמו
שראיתי פעם מישהו שעשה סרט על אנשים צעירים שנוסעים להודו וכל
מיני מדינות כאלה. זה ממש מוזר, כי אני זוכר בדיוק את החלום,
למרות שאני אף פעם לא זוכר חלומות. זה הרגיש ממש מציאותי.
בכל מקרה, האיש הזה עם המכנסיים הכתומים סימן לי עם האצבע
להתקרב אליו. הוא היה ממש קרוב אליי, אבל אפילו שניסיתי להתקרב
עוד ועוד לא הצלחתי. בסוף, הוא התקרב אליי ודחף אותי אחורה.
התחלתי ליפול, ואני לא זוכר כבר איך החלום נגמר. כשהתעוררתי
הייתי בחדר נחמד בצבע כתום זוהר ואיש מבוגר בא וביקר אותי
והביא לי המון שוקולד, מכול הסוגים כמו שאני אוהב. והוא הביא
איתו ספרים ממש עבים והשאיר לי אותם, אבל הוא לא ביקש אפילו
שאני אקרא אותם. מזל, כי דיי קשה לי לקרוא.
הייתה בחדר טלוויזיה, והיא נראתה שונה מהטלוויזיה בבית ואחרי
כמה זמן שניסיתי להבין איך מדליקים אותה ראיתי שם את אימא
מדברת אליי, היא אמרה שמעכשיו יהיה לי רק טוב או משהו כזה, אני
לא זוכר בדיוק. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, שוב, ושאם אני
מתגעגע אני אוכל להיפגש איתה עוד קצת זמן. היא אמרה גם שזמן זה
רק משהו יחסי, ושאין לי מה לדאוג, כי אולי בעולם שבו נולדתי
התקופה הזאת הייתה נראית לי ארוכה, אבל בעולם שבו אני נמצא
עכשיו התקופה הזאת תעבור לי ממש מהר. ואז היא אמרה שאני יכול
לצאת מהבית מתי שאני רוצה, ולחזור מתי שאני רוצה, ואני לא צריך
להודיע לאף אחד לאן אני הולך, בינתיים. והיא ביקשה ממני להסתכל
מהחלון שהיה משמאלי, וכשהסתכלתי ראיתי שם המון מתקני שעשועים,
כמו בסופרלנד, אבל בלי הגבלת גילגובה, והיו שם המון ילדים
שנראו בגיל שלי בערך ושיחקו ואכלו צמר גפן מתוק וצחקו ונהנו.
היא אמרה שאני יכול ללכת להצטרף אליהם, וכשימאס לי לגמרי אני
רק צריך להודיע לאיש המבוגר שמביא לי ממתקים כל הזמן. כל בקשה
שיש לי, אני צריך להפנות אליו. ככה היא אמרה.
יצאתי מהדירה והלכתי לרכבת הרים, שמה הכרתי את שמוליק. הוא
נראה כמו שמוליק החבר שלי, וגיליתי שהוא באמת העתק של שמוליק.
הוא הסביר לי שהוא נמצא פה מאז ששמוליק חלה בבולמאציה (מסתבר
שזו מחלה מאוד דומה לאקנורקטנציה, אבל לפחות אנשים יש אותה),
ושעוד מעט, כמו שהמבוגר שלו הסביר לו, הוא כבר יוכל לעבור הלאה
לעולם הבא. אבל בינתיים, הוא אמר, אני רק רוצה ליהנות מהרכבת
הרים הזאת.