כמעט כל יום אני תופסת את עצמי מסתכלת עליה, תוהה. יש לה חיוך
עצוב, חולמני מעט ועיניים עצובות לא פחות.
לאן היא מסתכלת? אל מי היא נושאת את עיניה? היא נראית מנותקת,
שקועה במחשבות שלה, חולמת על ארצות רחוקות ואנשים נפלאים ומחכה
לאביר שלה ולסוס הלבן שלו. נראה לי שהיא לא שמה לב אפילו
שמסתכלים עליה, בודקים אותה, מחייכים אליה, מדברים איתה. היא
רק שקועה בחלומות שלה, בחלומות על העתיד הורוד יותר, החיים
המתוקים יותר, החיוך של האחד והיחיד, האהוב. זה שייקח אותה
לעבר האופק וישאיר מאחוריה את העצב והכאב.
והיא מחייכת אליו, אל האביר הדמיוני, קוראת לו בלי קול, מחכה
לו שיבוא, רוצה כבר לראות את החיוך שלו ואת עיניו מסתכלות עליה
באהבה.
רק אח"כ היא שמה לב שהיא עדיין פה. היא מתעשתת, מסתכלת על כולם
ומחייכת שוב את חיוכה העצוב.
פתאום אני מבינה כמה מילים נסתרות יכולה להגיד תמונה אחת.
התמונה שלה. התמונה שלי...