אז היה ילד שהיו לו חברים אבל בתוך תוכו הוא היה ריק ורקוב כמו
הפח השכונתי.
כל פעם שהיה לו רגע לחשוב הוא היה חושב על האנשים היקרים לו,
שאולי מחר יכולים לקום וללכת או פשוט ...
המחשבה עשתה לו רע אבל הוא לא ילך ויתאבד כי יש אנשים שאוהבים
אותו ויש אנשים שהוא אוהב. למרות שלאנשים שהוא אוהב הוא יכול
להגיד לעזוב אבל זה יכאב הוא יודע, אבל אולי זה הגורל או שצריך
גם שיהיה קשה בשביל לחזור למציאות ואז להיכנס לזה שוב ושוב,
במחזוריות.
אבל אולי זה לא נכון, כי יש אנשים שלא צריכים לעזוב מישהו כדי
להרגיש חרא ולחזור למציאות, אבל אז זה אומר שהוא לא באמת אוהב
את מי שאיתו כי כשאוהבים מישהו לא ממש מרגישים מה שהולך
סביבנו. לפחות זה מה שהילד חשב כי זה השקפת החיים שלו, או
שפשוט נגיד שהוא חי בתוך בועה משלו, וכל אחד יכול לפוצץ לו את
הבועה הזאת אפילו הכלב שלו או החתול או אולי השכן. אבל הוא לא
יגיד שפוצצו לו את הבועה כי הוא לא רוצה לדעת עוד על הדברים
מחוץ לבועה כי אולי זה עלול להכאיב. זה לא שהילד מוזר הוא פשוט
ילד תמים, או אולי לא. אין לו השקפת חיים משלו השקפת החיים שלו
בנויה מכל ההשקפות של הסובבים אותו. אבל זה לא הגיוני שילד
יחשוב משהו כזה כי הוא ילד. אולי שהוא יגדל הוא יחשוב משהו אחר
או משהו יותר חכם מזה... אבל עם הילד הזה כבר גדול אבל הוא
פשוט רוצה להישאר ילד? או שהוא ילד אבל רוצה כבר להיות גדול
בשביל לחשוב דברים כאלה?