הלכתי לים בערב. השמש עוד לא שקעה, אבל לא היו הרבה אנשים על
החוף. תפסתי לי פינה מבודדת וצפיתי במים. המים היו מאוד
רגועים, רוח קרירה באמצע אוגוסט הזיזה את שיערי, ואני שקעתי לי
במחשבות. נזכרתי איך אני ואתה היינו הולכים לים כל יום שבת
בבוקר, זוג צעיר ומאוהב. אני הייתי מביאה סל נצרים, שמתי בתוכו
מכל טוב, מלא פירות ובמיוחד ענבים הפרי שאתה הכי אוהב. היינו
נכנסים למים, עומדים אחד מול השני שעות, חוקרים זה את זה
בעיניים, ואף על פי שהיינו חברים כבר 4 שנים והכרתי אותך כמו
שלא הכרתי את עצמי, תמיד מצאתי משהו חדש בפנים היפות האלה שלך.
אני לא מבינה עד עכשיו מה היה לנו לעשות שעות במים, אבל הדקות
עברו כל כך מהר והנה כבר הגיע לו הערב והסתיימה השבת, היינו
צריכים לחזור הביתה כדי לישון יחסית מוקדם, מחר צריך לקום ב-7
בבוקר כדי לא לאחר לבסיס. בזמן הבהייה במים ראיתי צל, מרחף
במים, זה היה הצל שלו! אבל הרי זה לא הגיוני, חשבתי, אורן מת.
בכל זאת החלטתי ללכת אחרי הצל, למרות שלא תכננתי להיכנס למים.
פשטתי את הבגדים שלי ונכנסתי לחפש את הצל. אין לי מושג מה לקח
לי כל כך הרבה זמן, אבל כשנכנסתי למים כבר היה חושך, והצל-
נעלם.

אורן ואני, שירתנו יחד ביחידה משולבת לבנים ובנות, קרבית,
כמובן שהכל היה בולשיט אחד גדול כי היו תפקידים שלא נתנו לנו
(לבנות) לעשות. אורן היה הבחור הכי יפה ביחידה והכי מוכשר, היו
לו עיניים ירוקות בהירות ענקיות שיכולות לבלוע אותך במבט אחד,
העור שלו היה שזוף מעט. הוא היה די גבוה, אבל לא יותר מדיי,
הפנים שלו היו משורטטות ממש, והגוף שלו... ואוו הגוף שלו היה
עוצר נשימה כל פעם מחדש. ואני? אני נראית בסדר, אבל החברות שלי
תמיד אמרו לי שאנחנו ה"זוג המלכותי" כי שנינו נורא יפים, אבל
לא התעמקתי בזה יותר מדיי.

פעם אחת היה איזה מבצע שאתה היית צריך ללכת אליו. התעצבנתי כי
שוב הוציאו רק את הגברים ואותנו שוב השאירו מאחור. נורא כעסתי
עלייך כי לא נפרדת ממני לשלום, כלום לא אמרת! חברות שלי ניסו
להבהיר לי את המצב, "המפקד אמר שזה מבצע מאוד מסוכן, הוא בטח
לחוץ, את יכולה להבין. זוהר, את פשוט חייבת!" אבל אני לא הייתי
מסוגלת להבין, המבצע הזה מתוכנן לשבוע, ואני לא אראה אותו שבוע
שלם. למה הוא לא אמר שלום כמו שצריך? ואם זה מבצע מסוכן על אחת
כמה וכמה! ביקשתי מהמפקד לצאת ליומיים חופש, והמפקד אישר, הרי
כולם בכל מקרה יהיו עסוקים בבנים שנמצאים במבצע, מה כבר יש לי
לעשות בבסיס?

חזרתי לדירה השכורה שלנו, והדבר הראשון שאני זוכרת זה גל הבושם
שלך שהכה באפי. הדירה הייתה די מבולגנת, אז התחלתי לסדר אותה
(אורן תמיד אמר שהייתי פדנטית). בזמן שאני מסדרת את הבגדים שלך
ראיתי מעטפה. פתחתי אותה וראיתי שני כרטיסי טיסה לניו יורק,
בתאריך יום ההולדת שלי! הייתי בהלם, חיוך התפשט על שפתיי. "אני
לא מאמינה הוא עשה את זה! ניו יורק הוא היעד המועדף עליי!"
ישבתי על הפוף שכל כך אהבת, אחרי ניקיון יסודי של הדירה, עם
חיוך ישנוני על הפנים.

קמתי, השעה הייתה כבר מאוחרת, פתחתי את האור במטבח והכנתי לי
איזה סנדוויץ' לאכול. 'המקרר ריק' חשבתי לעצמי, וירדתי לסופר
הזה שפתוח 24 שעות ביממה והלכתי לקנות אוכל שימלא מעט את
המקרר. מי יודע, אולי הוא יחזור מוקדם מהמצופה, שהבית לא יהיה
ריק ולא יהיה לו מה לאכול. חזרתי מהסופר, הכנסתי את הדברים
למקרר והכנתי לי עוד משהו לאכול. חברות שלי תמיד אמרו לי שאני
אוכלת כמו פרה ולא משמינה לעולם. צודקות. אחרי הארוחה סגרתי את
האורות בכל הבית. הלכתי לישון.

מסתבר ששכחתי לסגור את החלונות בחדר השינה, ומוזר- האור לא
העיר אותי מוקדם כמו בכל פעם. התעוררתי בצהריים, יצאתי מהחדר
לכיוון החדר אורחים, ואז זו הייתה הפעם הראשונה, הפעם הראשונה
שראיתי אותו, הצל הזה, הצל של אורן! הוא היה בחריץ בין דלת
הכניסה. רציתי להבהיל  אורן ופתחתי את הדלת בפתאומיות. לא היה
שם אף אחד, כנראה דמיינתי. ניסיתי להתקשר לבסיס, לראות מה קורה
שם. המפקד גמגם לי כל מיני מילים לא ברורות, לא ממש הבנתי
אותו. מה שהצלחתי להבין זה שיש נפגעים. נסעתי כמו מטורפת
לבסיס, הרגשתי מועקה בלב, הגוף שלי היה מאוד כבד, העיניים עוד
עם הלכלוך של הבוקר, השיער שלי פזור לי על כל הפנים, נסעתי כמו
מטורפת במהירות מופרזת.

הגעתי. כשיצאתי מהמכונית שוב ראיתי את הצל הזה של אורן, הפעם
הוא יצא מהגוף שלי, כאילו הוא שלי, אבל ראיתי שזה הצל של אורן
ולא שלי (מה הולך פה?). עמדתי שם כמה דקות, ואז התעוררתי
מלנסות להבין מה זה הצל הזה והבנתי שאני מבזבזת זמן יקר ורצתי
לכיוון הבסיס. אורי השוער הסתכל עליי בפרצוף עצוב. שאלתי אותו
מה קרה, והוא לא ענה. הגעתי למשרד של המפקד, ונתי המפקד היה
שם, כאילו המתין לי. "מי הם נהרג? תגיד לי שאורן לא מת! תגיד
לי את זה!!!" אך הפרצוף של נתי הסגיר הכל. "אורן מת" נתי אמר
לי, כאילו הוא לא הזיז שום שריר בפנים שלו חוץ מהפה. זלגה לו
דמעה, בחיים שלי לא ראיתי את נתי בוכה, הוא תמיד היה המפקד
הקשוח... כשהוא אמר שאורן מת רצו לי כל הדברים בראש, כמו
בסרטים רצו לי כל הארבע שנים המשותפות שלנו מול העיניים. ישבתי
על הכיסא שמול נתי בכבדות ולא הצלחתי לנשום, עוד לא הבנתי
כנראה שאורן מת, לא הצלחתי להעביר לתאים במוח שלי את הבשורה.
נתי הסתכל עליי במבט מלא רחמים. רציתי את הרחמים שלו, הייתי
צריכה שיעטפו אותי עכשיו. הוא כנראה הבין את זה, קם ונתן לי
חיבוק חם ומבין, חיבוק שלא הייתי מצליחה להאמין שאני אקבל מנתי
המפקד שלי.

נירית חברה שלי חזרה איתי לדירה, ושוב אותו גל של בושם שלך
שעוד לא התפוגג מהדירה מהדירה, כל הבגדים שלך מריחים בריח שלך,
'למה סידרתי את הדירה לעזאזל?' חשבתי לעצמי שיכול להיות והייתי
משאירה אותה כפי שאנחנו השארנו אותה, וכך היא הייתה נשארת
לנצח. נירית ראתה שאני רועדת. היא הכינה לי קפה, בזמן הזה שוב
ראיתי את הצל שלו! צעקתי לנירית שתבוא לראות, אבל היא אמרה לי
שאני מדמיינת וזה כי אני נורא מתגעגעת לאורן. בזמן ששתינו קפה
הסתכלתי עליה ואמרתי לה בקול נמוך, רועד וחנוק: "את רואה,
נירית? את רואה שהוא לא אמר לי שלום? אם הוא היה אומר לי שלום
היה לי זמן להיפרד ממנו לפחות! למה הוא לא אמר לי שלום,
נירית??? למה?!"
נירית לא ענתה לי. היא הבינה, ושתקה.

גם עכשיו כשאני הולכת לים, בשעות בין ערביים כדי להירגע בים,
כדי לנקות את נשמתי, אני רואה את הצל הזה, הצל של אורן. כן כן,
גם עכשיו כשאני נשואה לנתי המפקד שלי- אני יודעת שאורן הוא
האחד בשבילי. יכול להיות שהצל הוא סתם פרי דמיוני, אך אני
מאמינה שזה אורן, שבא לבקר אותי לפעמים ומחכה שאני אבוא
ונתאחד שוב.