פשוט בחרתי בדרך ההזויה והשגויה ביותר בכדי להתמודד עם הכאב.
פשוט להתעלם ממנו ולא לחשוב עליו.
לעשות ברגע נתון את מה שיגרום לי סיפוק ולו זמני ביותר.
והזמן עובר ואני עוברת לדבר הבא בלי לחשוב על מי שהכאבתי לו
בדרך, כי אם אני אחשוב עליו אני אבין עד כמה רעה אני וכמה אני
לא צריכה להיות פה בין האנשים שמסתובבים ונושמים לידי.

בכל יום שעובר אני מחברת עוד חלק בפזל ומגלה שהכאב שאני חווה
הוא באשמתי בלבד. אף אחד לא עשה שום דבר רע, אני זאת שפשוט
דופקת הכל. כל פעם מההתחלה.
אתם בטח שואלים איך אני מסוגלת לחיות עם עצמי, אז אני אומר
לכם, בקושי. אני משתדלת להיות עם עצמי כמה שפחות.
כמה שפחות לשמוע את המחשבות שרצות לי בראש.
כמה שפחות להרגיש את הרגשות שעומדות לפרוץ על הסף.
כמה שפחות לחשוב על מה יהיה איתי הלאה.

זה עצוב.
לא יהיו לי חיים טובים אם אני אמשיך ככה.
לא יהיו לי חיים בכלל, רק שקר מזויף שאולי אנשים באמת קוראים
לו חיים.