מתי לראשונה ידע על קיומה ?
ובכן היה זה הרבה יותר מוקדם ממה שאנשים בדרך כלל חושבים.
ממש בהתחלה, עוד לפני ששאף את נשימתו הראשונה, עוד לפני שהספיק
להקיא מתוכו את נוזל השליה המזין כבר אז חש בקיומה במודעותו
שנמצאה באיבה, ידע אותה ורצה בה לעצמו.
כשגדל והפך לנער ולא היה איש לצדו חש בחסרונה. בהלכו לבד בין
העצים, בחלפו בינות לחיות היער שאת שמן לא ידע וחסר היה את
היכולת להגותו, היה מהרהר את הרהוריו הקדומים בנוגע אליה. מביט
כמוקסם בחיות המשוטטת במעבה הסבך לבד או בקבוצות עוקב אחריהן
ולומד את מנהגיהן. מתקשה לצפות בהן משחקות זו בחיק זו האחת
לוחכת אוזנה של השניה, והאחרת פולה כינים מפרוותה של שלישית.
הבדידות צבטה בלבו ומלאה אותו פליאה.
יותר מכל קינא בחיות לעת ליל. אז נאלץ להתכרבל לבדו בכסות של
עלים ורודים וירוקים והיה מתפרץ בשקט אל החושך. כעת בחשכת
הלילה חסר אותה אף ביתר שאת, רעב אליה באופן שבו מעולם לא
הייתה בטנו רעבה. צמא היה אליה באופן שחיכו מעולם לא הייתה
יבשה, וזקף את עצמו לכבודה כאילו תמיד הייתה לצדו.
ובצמרת העולם, ממרומים, הצלו על דמותו הערומה וסתורת השיער עצי
הענק, שהיו שם הרבה לפני היותו מי שהיה, ושוחחו בינם לבין עצמם
בשפת הענפים המרשרשת. שורשיהם הנובעים מבטן האדמה החשים בכל,
חשו גם את גוו המעורסל של אדם הנלחץ אל האדמה מעל מצע של קש
וידוע ידעו עד מה רבה בדידותו. במעלה הגזע ועד הענפים נודע כי
מכל סוגי החיות יש כמה לכל סוג, ואילו האדם, שכבר אז נחשב
לשונה, לסוגו רק פרט אחד ויחיד. רשרשו הענפים ונשרו העלים בלהט
ויכוח בדים. לבסוף הוחלט כי יש ליצור למען אדם, אחד נוסף מסוגו
בכדי להפיג את יחידותו, הרי אין הצדקה להפלותו לרעה כנגד חיות
השדה.
טכסה העצה ומונה מבצע, עץ בא בימים שאחד מענפיו היה מט לנפול.
לילה אחד כשישן אדם לאחר סעודת פרות יער דשנה, נפל על חזהו ענף
כבד מהמרומים ושבר אחת מצלעותיו. כה חזקה הייתה המכה עד כי חלק
מהבשר נקטע וחלק נשאר. האדם אפילו לא הספיק לפקוח את עיניו,
פשוט המשיך לישון וחלם.
את החלום לא זכר, אולם משפקח את עיניו חלקו הפצוע היה עטוף
עלי-מרפא וכבר כמעט והגליד לגמרי. למעשה אדם היה בטוח שאכל יתר
על המידה ולכן קשה עליו הקימה, ומיד ניסה להתרומם ולחקור את
מקור העשבים הכרוכים סביבו והכאב המעקצץ בגופו, אולם הדבר נמנע
ממנו. יד אחרת, לא שלו, בזה היה בטוח, החזיקה בו והשכיבה אותו
בעדנה, כפי שאפילו הוא לא יכול היה לנהוג בעצמו לו היה מנסה
היטב. לפי מגעה זיהה אותה בוודאות. הייתה זו היא.
היא שהייתה חלק ממנו זמן כה רב וכעת היא לצדו. הוא היה חסר
סבלנות להתעשת מכאב הגוף הפתאומי הזה ולהביט בפנים שהן אדוני
היד המהסה, אולם עיניו נסגרו באותה פתאומיות שנפקחו וגופו
שדמם, נינגע בידיים חזקות אך עדינות להפליא שלטפו את ראשו של
אדם שמעולם לא נינגע לפני כן, והפיצו בו את חמימות הבריאה. הוא
היה מאושר, ונכנע לרצון הידיים.
כשחזרה נשמתו לאפו, עדיין מלטפות היו הידיים על מגען המרצד.
שכב אדם מתעשת לאיטו, מתרפק על הרגע, על העונג החדש. הוא ידע
כי הוא אוהב אותה אפילו עוד לפני שנפגשו, עוד לפני שהביט
בפניה, וכעת כשהייתה לו, חיוך נקבע בפניו כעווית.
הוא רצה לקום ולהביט ולגעת לתת ולקחת, לחבור ולבצוע, לינוק
ולהיניק. אולם כל אלה נשארו בגדר הרצון הבוער, הרי אפילו החזקה
באהבות זקוקה לגוף לשכון בו, ואפילו היא אינה יכולה לקיימו
לבדה. הוא נרדם, תשוש.
והפעם חלם או לפחות חשב שחלם, ועצי הענק צהלו ועליהם נעו ברוח
והגשם טופף וחדר אותם בכבדותו ונפל על ראשי האוהבים מראש, ועל
כתפיהם וחזותיהם החסונים ושטף את פצעו של זה ואת פניה המזוקנים
של היא, והכל היה מלא בו.
הגשם עורר את אדם מהתרדמה בה היה נתון, היה זה גשם של ברכה.
הוא קם באיטיות לאחר ימים רבים של משכב, נשען על אחד הגזעים
בידו. היא הביטה בו מנסה לקום וסייעה בשתי ידיה. אדם התרומם
שיערו הארוך מנתב את זרם המים החם במורד גבו. שיערה ארוך גם
כן, לפחות כשלו, תווי פניה חדים מתחת לזקנה וגופה אף מגודל
ומשורג משלו.
הוא קירב אותה אליו וחיבקה בחוזקה, או שהייתה זו היא שאותו
חיבקה. גופו כמעט ונרפא לחלוטין, ובפרץ החיים החדשים שניתנו
לשניהם, הוא הרים את ראשו כלפי מעלה, עצם את עיניו, פער את פיו
וגמע ככול יכולתו מי גשם טהורים, מבורכים, בעודו אוחז בה קרוב
ככל שניתן. שב ופקח את עיניו והביט בעיניה היפות והפקחות
להפליא.
לו היה יודע תפילה ואל, היה לבטח מודה לו על כי עשה עימם חסד.
גרונו הפיק קולות גסים של שמחה וערגה וכך גם גרונה, עיניהם
נעוצות אחד במשנהו, ידיו החזקות הניפו אותה אל עבר גזע המשענה.
הוא סובב אותה כפי שראה לא פעם את חיות היער עושות. ידיה
אוחזות משני צידי הגזע ראשה ביניהן, ואחוריה הנאים פונים אליו.
אחז הוא בה חזק אך לא בחוזקה. הגשם נשמט מהשמים והתנפץ על
העלים הורודים החולים מתיז את רעננותו כמפגש בין זקיפו התקיף
וישבנה הגאה. וכשחדלה תנועתו על פרפוריה האחרונים, ודממה זעקתו
על הדיה המרוחקים, פסק גם הגשם. אולם ריקודם המלבלב רק החל.
ולאחר שסיים הוא, החלה לנוע היא, על גופה המוצק, הגברי. הביטה
בו שוב הישר בעיניים. תפסה בו חזק אך לא בחוזקה, הפכה אותו
כשידיו משני צידיו של גזע המשענה וראשו ביניהן, ותקעה בו זקיפה
הלוך ותקוע, תקוע והלוך. וזעקותיו הדהדו ביער לא פחות
מזעקותיה, והיא הייתה לאישו והוא לאישה, והצמרות עלזו והענפים
רשרשו בשאונם המהסה.
בקרחת יער קטנה, מכוסה בעשב רמוס, שוכבים שני גברים חבוקים,
ישנים שנת אוהבים. והשמש הנבלמת הרבה מעליהם על ידי כסות ענפים
מצילה, אינה מצליחה לטרוד את שנתם.
|
