דמעה, זולגת, במורד הפנים, מנקה בדרכה את האפר.
הדמעה בוהקת, לאורה של השמש, משקפת את אפור הקבר.
השפה מרטטת, מלחשת נסתרות, מסרבת להוציא הצעקה;
מחפשת ובודקת, לא מאמינה, בוגדת בתנועותיה עומק המועקה.
היד מתרוממת, מתאמצת, מתקרבת, אך רחוקה לעד...
ממאנת להכיר בעובדות, להרפות, להיתלות כך חסרת אונים בצד...
המוח עובד, מחשב וחושב, מנתח המציאות שוב ושוב,
הוא אינו קולט, את שהלב כבר כואב, כי אותו אדם הלך לבלי שוב... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.