New Stage - Go To Main Page

רחל גור
/
מחלת הנשקת

ברגע הראשון שראיתי אותו חשבתי לעצמי, איזה שחצן הוא. היהירות
שלו דחתה אותי. הוא הסתכל עליי ארוכות ושאל אותי - איזה בת מזל
את?!, כשעניתי לו הוא חייך ואמר לי בביטחון שהיה מאופיין רק
לו, לשחצן הזה, - את תהיי אישתי!. צחקתי לו בפרצוף ושאלתי אותו
- מי אתה בכלל? במשך שבועיים התקשר אלי שלוש ארבע פעמים ביום
ולא רציתי לשוחח איתו. לא סבלתי אותו.  לא סובלת יהירים. אחרי
שבועיים, שיפרה התחננה שאקח ממנה את השפורפרת ואענה לו כבר.
היא חשבה שהיא בסרט רומנטי. הוא שבה את ליבה. הייתי אדישה
אליו. בדיעבד, זה מה שמשך אותו עוד יותר אליי. גברים כנראה
נמשכים לאישה אדישה. זה משגע אותם. בכל אופן, אני  הייתי טבעית
ובאותו זמן לא הרגשתי אליו כלום. חשבתי שאם אצא איתו פעם אחת,
יניח לי לנפשי. אבל בדיוק ההיפך קרה. כל יום הוא חיכה לי ליד
בית הספר. כמו שעון היה מופיע ובא לקחת אותי. היה לי נוח מאד
ומחמיא. הוא היה חתיך וכל הבנות היו ממש מתפוצצות מקנאה. מאיפה
היא מצאה אותו, היו אומרות. במשך הזמן הוא נהיה ממש אובססיבי
אליי. לא היה מניח לי ומחזיק אותי איתו עד השעות הקטנות של
הלילה. שחס וחלילה לא אצא עם אף אחד אחר. היה לי חבר לפני כן,
שנתיים. הוא פחד שאחזור אליו.  לא אשכח איך בפעם הראשונה שנישק
אותי רצתי לשטוף את הפה. כל כך נגעלתי. הידקתי את השפתיים כדי
שלא יחדור עם הלשון שלו.. לא הבנתי למה אני נגעלת. עבר קצת זמן
עד שהתנשקנו כאשר לי ממש התחשק ומאז לא הפסקתי לאהוב את זה.
היינו מתנשקים בכל מקום. ברחוב, באוטו, אצלו, אצלי, לא יכולנו
להפסיק. חלינו במחלת הנשקת. פעם באוטובוס התנשקנו כל כך הרבה
זמן עד שלפתע שמענו זקנה מתרעמת לעברנו - פה! (עם צרה), -
תתבישו לכם, אין לכם בית? היא בטוח היתה פולניה. היינו במבוכה
כי בכלל לא שמנו לב לאף אחד. ירדנו מהאוטובוס בתחנה הקרובה
כשאנו צוחקים צחוק פראי כזה. הייתי בתקופה זו בעננים. כשהייתי
רואה אותו הייתי נמסה. היו לי פרפרים בבטן, גלי חום ומה לא? כל
דבר ריגש אותי בחוסר פרופורציות. הייתי באובר- אימוציות. החום
שהציף אותי כשהיה מחבק אותי היה ממש שורף אותי. הייתי מאוהבת
עד מעל הראש. מכל דבר קטן הייתי נעלבת. הצרה שהרגשתי שאני
במצוקה ולא יכולתי לעזור לעצמי. כאב לי מרוב אהבה. ממש סבלתי.
יום אחד הוא קיבל צו מילואים. בשבילי זה היה צו המוות. מילואים
לחודש. חשבתי שאני הולכת למות. איך שהוא נכנס עם המדים שלו
לאמבטיה להתקלח, נעלתי אותו. הוא דפק על הדלת וצעק שאפתח לו
ולא יכולתי.ישבתי על הרצפה ובכיתי.   שעה הוא היה שם. הוא
איים, התחנן, הבטיח שלא יקרה לו כלום.  פתחתי לו את הדלת
והלכתי לישון. נכנעתי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 18/8/01 21:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רחל גור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה