בדיוק עמדתי לצאת מ"טאואר רקורדס" כששמעתי את אביב גפן ברקע
צורח "אנ'לא אשכח את המכתבבב...". המוכרת שארזה לי את דיסק
האוסף של "שוקולד מנטה מסטיק" שקניתי מתנה לאמא לכבוד יום
הולדת חמישים, עיקמה את האפון, וצעקה לאיזה אחד בשם צחי שיחליף
דיסק, כי הוא הרי יודע שהיא שונאת את ה"פריק המטומטם הזה ששר
מהאף וחושב שהוא פורץ מסגרות". וישר אני שומע את זאב נחמה שר
מתוך הרמקול "איך בסוף השבוע היא באופן קבוע, לא לבד, אם אין
גבר בשטח היא פותחת בדיאטת שוקולד כמו כל אחד...".
איך אפשר לשכוח את ג'סיקה הבלונדית מהסאמר סקול. אמא רשמה אותי
לחודשיים בקמפוס, שהוקדשו ללימודי אנגלית, ובצד, להתרועע עם
האמריקאיות, שגדי התעקש שהן "הרבה יותר שוות מהישראליות, וגם
נותנות". ועידו הגן בפטריוטיות ראויה לשמה ואמר ש"הישראליות
הכי יפות". בכל אופן-ג'סיקה, או ג'סי, היתה בלונדה בת 18, (או
ככה היא התעקשה) שהסתובבה ביננו עם שורטס קצרים, ותמיד התכופפה
כשהיה לה מחשוף עמוק בחולצות הקטנטנות שלבשה.
אני כבשתי אותה לסוף, עם המבטא העילג שלי, אבל גם עם הקסם
הישראלי הנודע לשימצה, וככה העברתי חודשיים מספקים בהתגפפות עם
ג'סי, כשהדבר היחיד שלמדתי הוא "או, מיי ג-ד, יו אר סווו גוד
לוקינג!"
"you know, there is song in israel about you" התעקשתי להפעיל
עליה את האנגלית השבורה שלי. ג'סיקה ציחקקה, ואני המשכתי
להתעקש, ואפילו שרתי לה "תמיד חשבה שהאלוקים אהב לראות אותנו
מנגנים... כי זה הראש של ג'סיקה". אין ספק שלמרות ההצלחה
ההיסטרית של  אתניקס, הם לא היו אוניברסאלים, וג'סיקה לא הבינה
מה רומנטי כל כך בשורות שאני חורז למענה.
"because this is jessica head!" התעקשתי לפרש לה, מתוך יציאה
מאיזו הנחה שצריך-בכל דרך-לגשר על פערי השפה שבינינו.
אה אואה אואה... עכשיו היא רחוקה... ג'סיקה.

והיתה גם את זהר, קצוצת השיער שהלכה תמיד עם גופיות ספורטיביות
של פומה. היא היתה מדריכת כושר בקאנטרי קלאב, וחודשיים לפני
הגיוס, כשעוד התעקשתי ללכת לסיירת מטכ"ל, היא בנתה לי תכנית
אימונים אישית. נפרדנו אחריי שבועיים. היא התעקשה שאסור לה
לערבב את חייה האישיים עם העבודה, ואפילו כאשר הפסקתי לבוא
למכון היא אמרה שאני ילד קטן ושיהיה לי גיוס נעים.
באותו שלב אני חושב, הפסקתי להשקיע באהבה. נשמע יומרני, אבל
ככה זה היה. בחורות יפות שריגשו אותי לא גרמו לי להסתובב מתחת
לחלון חדרן הדולק. ובכל זאת - כשיערית ישבה לידי בקפיטריה של
הפקולטה למנהל עסקים הלב שלי עשה דילוג. חלוש אמנם, אבל תזכורת
לימים יפים בהם הייתי יותר ספונטני, נאיבי, ומרוגש.
יערית היתה הסטודנטית הכי יפה בכל האוניברסיטה, והיו שמועות
עקשניות שהיא נבחרה לא פחות מפעמיים ברצף למיס השרון.
יערית ישבה לידי ואכלה בחוסר חשק סלט שרובו הכיל חוטים ירקרקים
והפגין קומבינציה מעניינת של הרבה ירוק עם ניצוצות אדומים מדי
פעם של עגבניה. שיחה שהתחילה בדיאטה הזוועתית שלה, התפתחה
לריצות משותפות על חוף ימה של תל אביב (אל תשאלו אותי איזה,
אני באמת שלא זוכר), והמשיכה בארוחות צהריים ולמידה אדוקה
לבחינות באוניברסיטה, וכן, כן, גם ללימודי אנטומיה סגנון "רופא
וחולה".
היא עברה לגור אצלי אחרי חצי שנה של זוגיות צפופה. ובשבילי -
להשאיר בחורה בטווח הקרוב אליי יותר משבוע זה היה שיא שהיה
חייב להישמר בביטחה. לא הייתי שייח', ולמרות שהסקס עם יערולה
לא היה מדהים ומהמם כמו שראוי לצפות מכוסית שכמותה - לא פזלתי
לצדדים.
עודדתי אותה שהיא בנאדם מקסים גם כשהשמינה ולא יכלה ללבוש
מכנסיים מידה 34. בכל בוקר הסעתי אותה לעבודה החדשה שלה,
והתקשרתי כל כמה שעות כדי לבדוק מה שלומה. נגררתי אחריה
למסיבות בהרצליה פיתוח ולדאנס בארים בתל אביב כדי לפגוש את
חבורת החברות הצחקקניות הצעירות שלה. באתי לכל בר מצווה
משפחתית, חייכתי, לחצתי ידיים, ועשיתי רושם של בחור שאפתן
שראוי להיות בחברת הילדה המוצלחת והיפה שלהם.
ובכל זאת אחרי שנה וחצי יערית הודיעה לי שמערכת היחסים שלנו
הפכה לצמודה ומשעממת. היא אמרה ש"השגרה זוחלת ומכרסמת כל חלקה
טובה". התפעלתי מהתיאור שלה, והיא ארזה את חפציה ועפה לטיול
חצי שנה בהרי האנדים והיום היא סופרת עם ספר שכבר חודשיים וחצי
מככב בראש רשימת רבי המכר, לצד צופן דה וינצ'י.
מה יעשה בחור ששוב נזרק? הנוסחה המוכרת להתאוששות מהירה.
זיונים אינטנסיבים וספונטנים. דנה, יפית, ימית, המרצה שלי
לשיווק, איריס, רונית, שלומית, קארין. מצאתי אותן בחנויות
ספרים, בתחנת רכבת, בחוף פרישמן, במסיבות של הT.L.V. אחרי
הזיון לא יכולתי להסתכל עליהן. הן נראו לי גסות, נצלניות,
זולות. ואולי זה מה שחשבתי בעצם על עצמי. לא קלטתי שעד לפני
כמה חודשים התעוררתי לצד גוף חמים ומתוק של החברה שלי.
הסתובבתי, נחרתי וחיבקתי אותה.

את מיקה פגשתי בצ'ט, בחדר 30+. כן, כבר הודיתי שגיל 29 התפוגג,
ואני בודק בדאגה מסוימת את מצב הקרקפת שלי, ומרבה לבחון את
עצמי בפרופיל במראה משל הייתי כוסית שמודאגת מבטן שעתידה
להתפתח. יום אחד, אחרי החתונה של רועי, החבר הכי טוב שלי,
הרגשתי כל כך בודד, כל כך שיכור וכל כך עייף. חשבתי על רועי,
עם פני הילד הנצחיים והשובבות הנערית שעמד מתחת לחופה עם הבעה
רצינית כל כך, ועם זאת מאושרת. חשבתי על זה שבפעם הראשונה
הייתי כל כך מותש שאפילו לא בדקתי את מפלס הכוסיות בחתונה
כשאני נחוש בדעתי להשכיב אחת מהן. מה קורה לי? האם זה גיל
שלושים שאורב לי, ממש בשלהי מאי שבא כל כך מהר? החיים שלי,
שחומקים ממני. האחים הצעירים שלי שאוחזים בבנות זוג יפייפיות
ומוצלחות ומאושרים מהחיים. או אמא שלי שבכל פעם שאני קופץ
לצהריים מלאה קינות על הנכד שאני לא מעניק לה.
השעה היתה 3:00, ואולי אפילו יותר ואני נכנסתי לצ'אט כדי לשפוך
באזני בחורה מסויימת, לא משנה מי, את הטינה והאכזבה, ואולי גם
לפלרטט בקלילות כמו שהייתי עושה פעם. היום, כל מבט ממושך בישבן
של אישה בת 30 הופך להזמנה של קשר מחייב. כבדות כאלה.
ומיקה היתה שם. מי מסתובב בצ'אט בשעות כאלה? רק דודות זקנות עם
סנטר כפול שאין מי שיחבק אותן במיטה הזוגית.
אני לא יודע מה זה היה, אולי היין, או העייפות, אבל הייתי חד
ושנון וער ועייף נורא, והצלחתי להקסים אותה, ולמרות זאת
הופתעתי כשהיא ביקשה את הטלפון שלי.
"בשביל מה?" שאלתי מצפה לתשובה של "בשביל לדבר, לזרום ונראה מה
יהיה". יא רייט, חשבתי. אחרי פגישה אחת שאתה לא נמשך לזאת
שפלירטטה איתך בשובבות כזאת אתה מבין למה לא כדאי להשקיע בקשרי
אינסטנט כאלה. השלל מאכזב, לא תואם את קני המידה שהדמיון הנלהב
שלך מספק לך, ולרוב תמצא בחורה מרירה וכבדה, שאתה עסוק כל הערב
בלשעשע אותה ולתהות אם היא החליפה את אחותה התאומה באותו ערב,
על המחשב.
מיקה השיבה שהיא היתה שמחה לראות אותי באיזה בית קפה שיש לה
הרגשה חזקה שהייתי נדלק עליו. והיא תשלם על הקינוח. בשביל
הספורט - וגם בשביל הקינוח הסכמתי.

מיקה לא היתה דודה. היא היתה בחורה גבוהה, מאוד. רזה, אפילו
גרומה. והלשון החדה שלה היתה שווה לזאת שהתגלתה בשיחה
וירטואלית. סיפרתי לה על חוסר המזל שלי בבחורות, על הנורמליות
שאני מחפש, על השיגרה ועל גיל שלושים שפשוט זועק ממני לחפש כבר
אישה שמוכנה להתחתן אפילו מחר. העיניים שלה חייכו והיא הקשיבה.

זה לא נדלק מהר, לקח לי זמן להתאהב ולהבין איזה בנאדם מיוחד
היא. שיחות ארוכות בטלפון, באינטרנט ופנים מול פנים חשפו בפני
את כל הבפנוכו שלה. הקליידוסקופ שלי - ככה היא קראה לזה.
והסקס. טוב, לזה לקח זמן להגיע. לא רציתי להגיע לקטע הזה מיד
כי חששתי שזה ירחיק אותנו, אבל הפעם הראשונה כשנאנקה בזרועותיי
הרגשתי איך זה לאהוב ולהעניק בצורה פיזית.
אתה פוגש בחורה, מתבונן ומחליט ישר אם היא מתאימה לאכלס את
עולמך: בלונדינית? רזה? מטופחת? חכמה? (אבל לא יותר מדי, שלא
יהיה מאיים) וכך אתה מפסיד בערך 50 אחוז מהפוטנציאליות לגרום
לך אושר.