"איציק היה ילד טוב. חברותי ונחמד, ותמיד אהב את אחיו הקטן
רונן ועזר לו בכל. ילד כזה שהדודות אוהבות לצבוט. לאיציק היה
חבר טוב, קראו לו עומר. את עומר איציק פגש ביום הראשון של גן
חובה; עומר נפל, ואיציק עזר לו לקום. עומר אמר "תודה", חייך
לאיציק והם שיחקו יחד בשודדי ים. כשהגננת קראה לכולם לשבת, הם
ישבו אחד ליד השני, וכששיחקו בכדור, עומר מסר את הכדור לאיציק.
הם חיכו יחד לאמא שלהם שתבוא לקחת אותם מהגן וגילו שרק כביש
מפריד ביניהם. איציק הגיע הביתה וסיפר לאמא שלו, שלומית, על
החבר החדש שלו, עומר. אמא של איציק הייתה מרוצה שיש לבנה חבר
טוב, היא תמיד חשבה שזה הכרחי, מישהו שתמיד יהיה לצידו. היא
הייתה בטוחה שהחברות הזאת תהיה חזקה ותישאר גם בבית הספר
וקיוותה שאפילו אחרי, שהם יהיו אחד עם השני בזמנים הכי קשים,
יתמכו אחד בשני, יבלו ביחד ויחוו ביחד את הרגעים הכי טובים של
החיים. אבל אז צפצף המיקרו ושלומית התעוררה מהפינטוזים שלה
ונזכרה שהם רק בגן חובה, וזה רק היום הראשון, מי יודע מה יהיה
מחר? למחרת שוב שיחקו איציק ועומר, ועומר הציע לאיציק לבוא
איתו היום לגינה. איציק העביר את זה לאמו, שלומית, והם קבעו
להיפגש בגינה בחמש. איציק היה מוכן כבר בארבע וחצי, כי לא רצה
לאכזב את עומר ולאחר. בגינה עומר ואיציק שיחקו, השתוללו, רצו,
טיפסו בסולם, התגלשו במגלשה, עשו רכבת ואפילו התנדנדו יחד על
אותה נדנדה. כן, ככה התחילה ביניהם חברות שנמשכה כל השנה.

ביום הראשון של כיתה א', ישבו איציק ועומר אחד ליד השני.
בהפסקה שיחקו ביחד והתחלקו בסנדוויצ'ים בהפסקת האוכל. בצהריים
נפגשו איציק ועומר להכין ביחד את שיעורי הבית ואחר כך שיחקו
במשחק מחשב חדש שקיבל עומר ליום הולדתו, מהדוד המגניב שלו. הם
אכלו ביחד ארוחת ערב, עשו לאמא של עומר מופע חיקויים של המורות
שראו בבית הספר וסיפרו לה איך הכיתה שלהם מקושטת יפה. בהמשך
השנה החברות בין איציק ועומר התחזקה, ואף ילד אחר לא הצליח
להיות חבר שלהם מכיוון שהיו ביחד כל הזמן. ככה היה גם בכיתה
ב', הקשר רק התחזק וגם המשפחות שלהם היו מאוד קרובות. כמעט כל
שבת הם נסעו ביחד לפיקניקים, ובחופשים לטיולים, בעיקר בצפון.
בכיתה ג' עשו איציק ועומר עבודה גדולה ביחד וקיבלו עליה ציון
טוב. החברות ביניהם נמשכה שנים, גם בתיכון, כמו ששלומית אמא של
איציק חלמה. היא הייתה כל כך מרוצה, כשראתה שלבן שלה יש חבר
טוב שעוזר לו בכל, תומך בו בשעת הצורך, נהנה איתו, צוחק איתו,
מתייעץ איתו, אבל גם רצתה שלבן שלה יהיה יותר מגוון של חברים,
שיהיו לו עוד אפשרויות, שתהיה לו בחירה. גם בצבא שירתו ביחד,
נשארו שבת ביחד, שמרו ביחד ותמיד תמיד עזרו אחד לשני. שלומית
הייתה מודאגת, היא לא רצתה שהבן שלה יתאכזב בסוף! היא רצתה
לדבר איתו על זה, אבל פחדה להכעיס אותו וחשבה שאולי היא סתם
מגזימה, שחברות כזאת חזקה לא יכולה להיהרס.

הם למדו יחד באוניברסיטת תל-אביב וגרו כשותפים בדירת שני חדרים
די קרובה לבית, שיוכלו לקפוץ לאכול אצל ההורים... ובאמת זה מה
שהיה: בוקר שישי אחד, כשכבר נמאסה עליהם פיצה דומינו שהיו
מזמינים כל הזמן, ולא בא להם על אוכל תאילנדי, החליטו לאכול
אצל ההורים של איציק. הם התקשרו והודיעו להם. בשמונה ועשרים
הגיעו השניים לארוחה. אמא של איציק הכינה עוף ותפוחי אדמה עם
הרוטב שעומר אוהב. באמצע הארוחה הניח איציק את המזלג והכריז
שיש לו משהו לספר. איציק סיפר שפגש מנהל של חברה גדולה בארה"ב,
שאמר שהוא חושב שהוא יכול מאוד להצליח והציע לו לעבוד איתו
בלוס- אנג'לס. עומר הוריד את היד שהחזיקה מזלג ועליו חתיכת עוף
שעמד להכניס לפה, אבל את הפה השאיר פתוח. גם הוריו של איציק
היו המומים, ואחיו הקטן רונן התבאס שאיציק לא יהיה איתו ולא
יוכל לתת לו דרכים להתחנף למפקד שלו בלי שזה יראה כמו התחנפות,
ואיך להשתחרר בשישי... אחרי בערך דקה של שתיקה עומר הצליח סוף
סוף לזוז ושאל אם איציק עומד להסכים. איציק אמר שזו ההזדמנות
הגדולה שלו להיות מישהו, להיות משהו, והוא פשוט לא יכול לפספס
את זה! עומר קם, לקח את התיק שלו ויצא החוצה. הוא ישב על
המדרכה ונזכר ביום הראשון של גן חובה, כשאיציק עזר לו לקום
אחרי שנפל, ובכל השנים שעברו עליהם ביחד. ואז נהיה לו קר, אז
הוא עלה להורים שלו. הוא נכנס לחדר שלו, הוציא מהמגירה שלו
דיסק, הכניס אותו למערכת, לחץ על פליי והגביר עד שלא שמע את
עצמו. הוא שקע בהרהורים ונרדם שני שירים לפני סוף הדיסק.

ציוץ ציפורים העיר אותו. דרך נפלאה להתעורר, הוא חשב, אבל אז
נזכר במה שקרה אתמול, וכל החיוך נמחק לו מיד מהפרצוף. אחותו
הקטנה, שירן, בת ה- 16, ראתה אותו יושב על המיטה עם הבעה שאף
פעם לא ראתה, כי תמיד עומר היה שמח וצוחק, בנאדם מאושר. היא
נכנסה לחדר בצעדים קטנים ואיטיים, התיישבה ליד עומר, ושאלה
אותו מה קרה. הוא אמר לה שתתחפף מהחדר שלו ושאין לו מצברוח
להצקות המטופשות שלה. היא אמרה שהיא באמת רוצה לעזור, ועומר
סיפר לה איך הוא הכיר את איציק, איך הם כל הזמן היו ביחד בכל
עבודה שצריך לעשות, תמיד כששיחקו כדורגל היו באותה קבוצה
ושיחקו כאילו רק שניהם על המגרש, ואיך איציק בגד בו... היא
הייתה בשוק ושאלה אם יש משהו שהיא יכולה לעשות... עומר ענה
ששום דבר לא יעזור, איציק פשוט בוגד... שירן אמרה לעומר שהיא
מצטערת ושהיא נורא רוצה לעזור, אז אם היא יכולה לעשות משהו-
שיגיד לה. עומר אמר תודה, ושהיא כבר די עזרה לו בזה שהקשיבה לו
ושהוא לא חושב שהיא תוכל לעשות משהו חוץ מזה. בינתיים איציק
ישב ותכנן איך יראה הבית שלו בלוס-אנג'לס ושכח לגמרי איך עזב
עומר באמצע הארוחה אתמול. זה לא ממש הדאיג אותו, הוא היה עסוק
מדי בהכנות ומחשבות למעבר שלו. אמא שלו שלומית הציצה לחדרו ולא
ראתה שהוא מוטרד או מאוכזב, דווקא חיוך גדול היה על פניו. היא
הרימה את הטלפון וחייגה לעומר, 054673298. הטלפון חייג. עומר
שמע את הצלצול של השיר האהוב עליו, זה היה הצלצול של איציק.
הוא ראה שזה המספר מהבית, ושקל אם לענות או לא. הוא הבין שזה
לא יעזור אם לא ידבר עם איציק, וענה לו. זאת הייתה אמו של
איציק, היא רצתה לשאול אותו איך הוא מרגיש ושהיא מאוד מצטערת
שהבן שלה הרס חברות של כל כך הרבה שנים. היא גם אמרה לו שהטיסה
של איציק מחר באחת בצהריים, אם זה יעזור לו. עומר אמר תודה,
ושהוא לא חושב שהוא יעשה משהו עם המידע הזה... שלומית הייתה
מאוכזבת.

רוב היום עבר על עומר בחדר, על המיטה, כשברקע מתנגנים הדיסקים
היותר אהובים עליו. הוא נרדם די מוקדם וישן הרבה. גם איציק
ניצל את הלילה כדי לישון, הרי מצפה לו טיסה ארוכה מחר. שניהם
התעוררו בסביבות 9. איציק בדק שהמזוודות ארוזות והכל מאורגן.
הוא הכניס את הדברים לבגאז', בלי לבזבז שנייה. הוא רצה שהכל
יהיה מושלם לטיסה. לעומת זאת עומר הרשה לעצמו לטייל בפארק,
לנשום קצת אויר ולראות אנשים. הוא ניסה לשכוח מאיציק, אבל
חברות של 20 שנה אי אפשר לשכוח כל כך בקלות. איציק נפרד מכל
המשפחה וירד עם אבא שלו לאוטו, שהיה עמוס במזוודות כמה שעות
לפני. הוא היה מרוצה. זאת הייתה ההזדמנות הגדולה שלו להצליח,
הוא רצה לנצל אותה, לנצל אותה בגדול. הוא רצה להיות מישהו,
להיות משהו. אבל אז הוא נזכר במי שבשבילו הוא תמיד היה מישהו,
עומר. עומר תמיד היה איתו, תמיד עזר לו כשהוא היה זקוק
לעזרה, תמיד הקשיב לו, עומר היה נאמן. איציק חש בושה איומה,
אבל הוא כבר היה בדרך לשדה התעופה. בינתיים, עומר נזכר שהטיסה
של איציק עומדת לצאת בעוד חצי שעה. הוא רצה לפחות להיפרד ממנו
ותפס מהר מונית. הוא אמר לנהג לנסוע הכי מהר שהוא יכול, כי
חברות של 20 שנה מונחת על דוושת הגז. הנהג הבין את משמעות
המשפט הזה, אפילו שלא היה חכם במיוחד. הוא עשה ככל יכולתו,
ועומר היה סופר לחוץ. איציק עלה למטוס בתחושה נוראה, שהוא גומר
כזאת חברות נפלאה. הוא התיישב בכיסא מספר 43. ליד החלון. הוא
רצה לראות את ישראל עוד קצת. בינתיים עומר הגיע לשדה התעופה,
נכנס ודחף את כל מי שעמד בדרכו. הוא עבר את השומרים, המאבטחים
וכל מי שיכול להיות, ועלה על מסלול ההמראה. הוא רץ על המסלול
ו..."

שלמה טרק את הדלת ופנה לשרון בכעס: "שוב?! אני כבר לא יכול
לספור כמה פעמים אמרתי לך לא לספר להם את הסיפור המזוויע
הזה!!! מטפלת אמורה לטפל בילדים, לא לעשות להם סיוטים!" הילדים
התאכזבו שאבא הגיע הביתה מהעבודה בדיוק בחלק המותח. "נווווו
אבל אבא, זה הסוף!!! תן לנו לפחות לשמוע אותו!" אמרה עדן מתוך
יאוש, כל פעם ששרון מגיעה לחלק המותח של הסיפור, אבא מגלה
אותו! "לא. התשובה היא לא, והיא לא השתנתה מהפעם הקודמת שאמרתי
אותה. וגם לא תשתנה. לא. וזהו." אמר שלמה האב הכעוס. "אבא, אבל
למה?" שאל עידו, הבכור. "כי הסוף של הסיפור לא מתאים לגיל
שלכם!!!" ענה האב והתחיל לעשות לעצמו קפה. "למה???" שאלו שני
הילדים בבת אחת, לא מבינים מה יש לאבא נגד הסיפור הזה שמרתק
אותם כל כך. "כי סוף של סיפור שבו איש מנסה לעצור את חבר שלו
על ידי זה שהוא קופץ על מטוס רגע לפני שהוא ממריא והראש שלו
נחתך- הוא לא לגיל שלכם!" ענה שלמה, והילדים פצחו בקריאות שמחה
על כך ששמעו את סוף הסיפור סוף סוף, ועוד מפיו של אבא שלהם
שהתנגד תמיד לסיפור.