והוא מביט, וזוג עיניו העמוקות
כמו אגם בהשתקפות מהשממה...
ובתוכו סירה קטנה, ובה אני,
ורק אני והוא בתוך אותה דממה...
אני רוצה כל כך לשלוח את ידי
ולהניח על ידו העייפה.
ורק גופי לא מציית לי, שוב אותי-
הנחיתות, הפחדנות מעדיפה.
אני יושב מולו מוקסם, כולי גועש!
אך מצידו אני קפוא ומגמגם.
ואין ביכולתי לפרוץ חומות,
ולא היה כוחי להילחם...
9.2004 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.