כמו בכל יום היא הסתכלה עליו שותה את כוס הקפה שלו, הוא אהב
אותה חצי כפית סוכר, כפית וחצי נס קפה.
הוא היה קורא כמו בכל יום ספר, הפעם זה היה שר הטבעות, הוא אהב
כאלו ספרים.
כבר הרבה זמן היא הייתה מסתכלת עליו, על הבחור הזה בשולחן ממול
עם הספר שלו ועם הקפה שלו.
זה היה קורה תמיד באותו זמן ותמיד הוא היה הולך באותו זמן ככה
הם היו, מדויקים, גם הוא וגם היא.
מחר זה היומולדת שלה והיא הבטיחה לעצמה שאם עד גיל 24 לא יהיה
לה חבר חדש היא תבוא אליו ותציע לו לצאת ומחר  זה הולך לקרות.
היא תציע לו לצאת סוף סוף.
הוא סיים את הקפה שלו בדיוק בזמן והיא הניחה את העיתון שלה.
השעה הייתה 11:23 ועוד שתי דקות הוא הולך לצאת מהבית קפה הזה
לכיוון העבודה שלו. מעניין באמת במה הוא עובד היא חשבה לעצמה.
האמת היא שהיא אף פעם לא דיברה איתו חוץ מפעם אחת שהוא שאל אם
הוא יכול לקחת את הכיסא והיא פשוט שתקה ונתנה לו מבט שהפחיד
אותו והוא אמר "אז כן או לא?"
"מה? כן, כן אף אחד לא יושב פה" הוא חייך ואז לקח את הכיסא
ומאז הם לא החליפו מילה.
זהו הוא עזב. בדיוק אחריי שתי דקות, היא חייכה לעצמה וחיכתה
עוד כחמש דקות ויצאה גם היא מהחנות לכיוון העבודה שלה, היא
סידרה את זה ככה שתמיד היא תתחיל לעבוד ב12 ורבע וככה היא תוכל
להיות בבית קפה הזה ולראות אותו.
היא הגיעה לעבודה שלה וידעה שהיום זה יהיה עוד יום משעמם.
"שרית את יכולה להביא לי את הדו"ח שביקשתי ממך להכין?"
"כן אדוני רק שנייה"  היא אמרה לבוס שלה וראתה שיש מישהו בחדר
שלו. היא התחילה לחפש את הדו"ח שהיא הכינה ביום שלפני.
"כן שרית היא עובדת חרוצה מאוד" היא שמעה את המנהל שלה אומר
למי שהיה בחדר "יכול מאוד להיות שאני אקדם אותה לסגנית מנהל
עוד כמה זמן. הסגנית שלי הגישה התפטרות"  פרץ שמחה נפל עליה
והיא נכנסה למשרד של המנהל. כשראתה מי יושב שם היא הפילה את כל
הדו"ח שהיא הכינה ביום לפני וראתה על הפרצוף של הבוס שלה 'זהו
הלך לך הקידום' אבל לא היה לה כל כך איכפת כי מי שישב שם היה
מי שישב בבית הקפה הוא חייך לה וקם לעזור לה ואמר "לא נורא"
בחצי חיוך והיא רק הסתכלה עליו מהמשקפיים המרובעות שלה ונתנה
את הדו"ח לבוס שלה עם התנצלות.

בשעה 9 בערב היא סגרה את המשרד והלכה לכיוון הבית שלה עוברת
דרך הבית קפה ומסתכלת כעשר דקות כמו תמיד על החנות ליד, חנות
החיות.
כשהגיעה הביתה היא פתחה את המקרר והגישה לחתולה שלה את כוס
החלב כמו תמיד וליטפה אותה "התגעגעת אליי נכון?" היא שאלה אותה
זרקה את המעיל שלה על השולחן והלכה להחליף את הבגדים של העבודה
לפיג'מה שלה (לבנה עם נקודות אדומות) פתחה את הטלוויזיה
והזמינה את ארוחת הערב שלה (פיצה) בשעה 10 וחצי הגיעה הפיצה,
היא חייכה אל השליח לקחה את הפיצה והמשיכה לראות את הטלנובלה
הלא מעניינת שלה.
ביום למחרת היא עשתה את כל מה שהיא עשתה בימים לפני...

מאז שהיא הכירה אותו היא הייתה מסדרת לה את כל היום לפי מה
שהיא חושבת שהוא היה עושה ולפי בית הקפה וה"פגישות" שלהם.
היא התעוררה ב8:30 כמו שהיא חשבה שהוא מתעורר כדי לעשות את
הריצה שלו (כי היה לו גוף די אתלטי היא חשבה לעצמה) הלכה
להתקלח צחצחה את השיניים שלה הכינה לה את ארוחת הבוקר
(קורנפלקס) והגישה לחתולה שלה את האוכל שלה. בשעה 10:30 היא
הייתה כבר מוכנה, היא הגיעה לבית הקפה בעשרים לאחד עשרה וראתה
אותו יושב שם שותה את הקפה שלו וקורא את הסיפור שלו.
היא החליטה שהיום זה היום, והלכה לשבת לידו.
הוא חייך אליה חיוך שאישר לה שהיא יכולה לשבת ושאין לו בעיה.
"היי" היא אמרה בביישנות
"שלום" הוא החזיר לה בנימוס
"אז... אני רואה אותך פה כמעט כל יום" היא ניסתה לפתוח שיחה
"כן אני בא לפה בכל יום כמוך" הוא חייך
"אז אני חשבתי שזה די מוזר שאנחנו לא נדבר, זאת אומרת, כמעט
שנה אנחנו כל יום פה ואנחנו אף פעם לא החלפנו מילה" היא גמגמה

"כן" הוא אמר בסתמיות
"אז הבטחתי לעצמי משהו" היא אמרה עוד פעם אחריי שתי דקות של
שתיקה מביכה
"מה?" הוא אמר בלי שמץ של סקרנות
"אממ היום יש לי יומולדת... 24" היא אמרה כאילו זה ברור
"מזל טוב" הוא אמר
"תודה" היא חייכה "ואמרתי לעצמי לפני כמה זמן, ביומולדת
שלי...24 אני אציע לך לצאת" היא אמרה מהר  הוא חייך ולא אמר
כלום חיפש מה להגיד "אתה לא חייב להגיד כן פשוט-"
"לא, אין לי בעיה, אפשר לצאת ביחד, כן אני אצא איתך" הוא אמר
אחריי שניות של מחשבה.
לא היו לה מילים, חיוך התפשט לה על הפרצוף והיא הייתה מאושרת
בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. שניהם שתקו. לא היה רעיון מה לעשות
מלבד מה שהיא עושה בכל יום, פשוט הסתכלה עליו, הסתכלה עליו
שותה את כוס הקפה שלו, הוא אהב אותה חצי כפית סוכר, כפית וחצי
נס קפה.