רכב דו-גלגלי ואני (או, אלי - ואמנות אחזקת האופנוע)

התחלתי ללמוד לנהוג כדי להוציא רישיון נהיגה בזמן הלימודים
בכיתה י"ב.
מימנתי את השיעורים ע"י זה שעבדתי מדי פעם אחר הצהריים במקביל
ללימודים, לפעילות בצופים ולמשמר האזרחי. נפלתי על מורה נהיגה
מניאק ונצלן, שרוב הזמן העביר את שיעורי הנהיגה בהסעות של
אנשים וחפצים ממקום למקום. נגמר לי הכסף, ההורים שלי לא
רצו/הסכימו לעזור לי ולא יכולתי להמשיך לקחת שיעורים.
שבועות רבים דמיינתי איך אני מגיע אליו, שולף אותו מהחלון,
מרים אותו באוויר, מוכיח אותו על הכסף שלקח לי מבלי שקידם אותי
בכלום וזורק אותו על הרצפה, כמו נייר כתיבה מקומט שהוכתם.
חוץ מזה, גם להורים שלי אין ולא הייתה מכונית (טיפוסים חרדתיים
כאלו (מלשון חרדה, אני לא דוס, חס וכרפס)).

נהגתי קצת ללא רישיון לפעמים, הרי בגיל הטיפש-עשרה זה דבר שאי
אפשר שעמוד בפניו, כמו אוכל וטלוויזיה בגיל חמישים (טוב, האמת
שזה אולי גם מחוסר ברירה, אבל לא משנה...).

בקיצור, עד אחרי הצבא לא היה לי רישיון נהיגה, ולא שכבתי עדיין
אף פעם עם בחורה (גורלם של ביישנים שהם לא חתיכים).
האמת שחשבתי בזמנו לנהוג על רכב, ולא על אופנוע, אבל לאחר שחבר
שלי הפתיע אותי ובא אליי עם האופנוע שלו (עם רישיון נהיגה...)
ועשה לי סיבוב, כל המילים החינוכיות של הוריי התפוגגו ממוחי,
ורק מחשבה אחת כל הזמן חלפה בראשי, אני רוצה גם!!!
אחרי השירות הצבאי, כבר סלחתי למורה הנהיגה המניאק, וויתרתי על
הקטע של השליפה מחלון האוטו וכו', אבל כבר הייתי יותר בוגר
ובעל אישיות יותר חזקה, וידעתי שדבר כזה לא יקרה יותר.
זה גם לא קרה כי נפלתי על מורה נהיגה מעולה, חביב וחברי, שבאמת
היה ישר, והגיש אותי לטסט די מהר.
הייתי כל כך מחורמן כבר לנהוג על האופנוע וגם היה לי כסף כי
עבדתי הרבה, אז יומיים לפני הטסט קניתי אופנוע, והעמדתי אותו
לפני הבית. אבל רק נסעתי איתו עם חבר בעל רישיון לשטחים מתים
כדי להתאמן לטסט.

לא עברתי את הטסט הראשון, עודף לחץ כנראה. זה היה יום עצוב
מאוד בחיי, ומאז במשך שבועיים הייתי מסתכל כל יום על האופנוע,
מפרק ומרכיב לו חלקים וכמה לרגע שאוכל כבר לרכב עליו.

בטסט השלישי עברתי, ומאז ועד אחרי שבע שנים לא ירדתי יותר
מאופנועים.
כשהרישיון היה כבר בידי, נסעתי לחבר הכי טוב שלי עם האופנוע.
הוא ניסה לשכנע אותי ארוכות כמה זה מסוכן וכל מה שאומרים תמיד.
הסכמתי איתו.
עשיתי לו סיבוב, ולמחרת גם הוא התחיל ללמוד לרישיון נהיגה אצל
המורה שלי.
המניאק עבר טסט ראשון, וגם היה לו יותר כסף לקנות אופנוע יותר
חדיש משלי, אבל היה כיף, כבר התחלנו להתגבש חבורה של
ילדים-בחורים-אופנוענים, וכשהיינו יחד על הכביש נראינו כמו
נחיל דבורים קטן.

אופנוע זה אחד הדברים שהכי מתאימים לגברים ולי בכלל, מהרבה
בחינות. החל מחוויות הנהיגה, הרוח בפנים, הרעש שפורץ עם הלחיצה
על המצערת, הזינוק האדיר קדימה, גם כשנמצאים במאה קמ"ש...,
כושר התמרון, אפשרות לקחת סיכונים ולהשתכר מהאדרנלין בזמן
ההשכבה בסיבוב, או תמרון מהיר ומדויק בזמן נסיעה מהירה.

זה הדבר הכי קרוב לחופש.

בעצם,  זה ה-חופש.

עד היום הדבר המוחשי ביותר לחופש מבחינתי, הוא לרכב על האופנוע
השני שהיה לי (GS 500
SUZUKI).  לטפס למהירות השיוט שלו (זו המהירות שבה המנוע במצב
האופטימאלי שלו מבחינת מאמץ לעומת כוח לעומת צריכת דלק) שאצלו
זה היה 130-140 קמ"ש, לרדת נמוך עד שהחזה שלי, שהיה תמיד עטוף
במעיל העור השחור שאהבתי (הרבה כיסים, אני מאוד אוהב הרבה
כיסים, וגם זה גרם לי להרגיש גם קצת כמו איזה ארנולד שוורצנגר,
וגם כמו רובוט),היה דבוק לאופנוע,בעודי שוכב על המיכל ומביט
קדימה ומכיוון שאני מתכופף ומתיישר עם גובה הכידון אני מוריד
את ההתנגדות שלי באוויר וגורם לנו להיות יותר אווירודינמיים,
מה שמאפשר לנו לעלות בעוד 10 קמ"ש ללא מאמץ.

וזה החופש האולטימטיבי מבחינתי - רק אני, עם האופנוע הצייתן,
עם הרוח שמדביקה לי את הקסדה לפרצוף ולוחצת על גופי, ללא שום
דאגות, דרוך כמו קפיץ ועירני, כי התגובות צריכות להיות מהירות,
רגליי כפופות בצידי האופנוע, ואני מרגיש שאני רוכב על טיל
טורפדו. זה כמו סקס. בעצם יותר טוב מסקס. בעצם למה לא גם זה
וגם סקס.

החיים די יפים בגיל 24 כאשר בראש יש רק בחורות, טיולים על
אופנועים, אופנועים, לצאת להכיר בחורות ובינתיים לדבר על
אופנועים, לרכב על אופנועים, וגם קצת ללמוד, כשנשאר מקום.

התבגרתי קצת, והחלפתי לאופנוע יותר גדול וגבוה יותר, אופנוע
דו"ש - שזה ראשי תיבות של
דו-שימושי, שזה בעצם אומר שאפשר לרכב עליו גם בכביש וגם בשטח,
על שבילים, על חול ים, לעלות ולרדת מדרגות, וכל מיני דברים
כאלו.
תמיד הסתכלתי על רוכבי המכוניות גם מלמעלה (תרתי משמע, תמיד
הייתי גבוה מהם כאשר התפתלתי ביניהם בהזזת כידון כדי לא לפגוע
להם במראות) וגם ברחמים, בראותי אותם תקועים בתנועה בעוד אני
שועט קדימה בחופשיות.

התקופה הטובה בהיי-טק התחילה. ראיתי שניצבת בפניי הזדמנות
לקידום מקצועי ולקפיצה משמעותית בשכר ועברתי לחברת סטארט-אפ
(זה היה בערך כשנתיים לפני שכבר כל העולם ידע מה זה סטארט-אפ),
עברתי מקום עבודה שהציע רכב. לקחתי אותו, והתחלתי ליהנות
מהנוחות שלו, פתיחת חלון (חשמלי כמובן), עישון בזמן נהיגה,
והכי חשוב, מוסיקה, כל הזמן מוסיקה ובאיכות טובה.

איך בגדתי באופנוע? האמת שהוא בגד בי.
הוא התקלקל בקצב גבוה וגרם לי לעיתים קרובות מידיי לבקש הנחה
במוסכים על הטיפולים והחלקים היקרים מאוד (אם יצאתי מתחת לאלף
וחמש מאות שקל, אז זה היה נחשב שיצאתי בזול).
בדיוק התחיל החורף ונמאס לי כבר להיות עטוף תמיד בחליפת המגן,
להיות מסורבל, להיסחב לכל מקום עם קסדה, לנסוע בגשם כאשר כולך
כבר רטוב, כי גם המעיל הכי טוב נרטב ומים מתחילים לחלחל לתוכו
אחרי דקות רבות של גשם. וגם נמאס לי כבר להיות עם נעליים
וגרביים רטובות. האופנוע בנוי כך שהחריצים בצמיג שאמורים לתת
אחיזת כביש כאשר הוא רטוב, משפריצים את כל המים על הנעליים
שלך. וחוץ מזה - קרעתי לאוטו הזה את הצורה, הוא חדש לגמרי,
והדלק והטיפולים כבר בפנים.

מכרתי את האופנוע (בכאב, אבל לא בכאב רב, הייתי די שלם עם זה)
ושדרגתי לאשתי את האוטו.

ההיי-טק הגיע לשיא פריחתו ואני כבר הבנתי שרוב עסקי הדוט קום,
מה שנקרא, זה סתם אויר.
ראיתי את הכמות הגדולה של האנשים שנשאבה להיי-טק ופחדתי מהעתיד
לבוא.
עשיתי מהלך הישרדות ועברתי מחברת הדוט-קום שעבדתי בה לאחד
הסטארט-אפים הכי מבטיחים שהיה באותה תקופה, מייד איך שהוא גייס
38 מליון דולר.
חשבתי שכך אוכל להיצמד לתורן כאשר תתחיל הסערה ולא אהיה בסירות
הקטנות שייפגעו הכי קשה.

קיבלתי פורד פוקוס, אך איזה אוטו, תענוג. גבוה, חזק, שרירי,
מגיב טוב, בעל אחיזת כביש טובה, מעוצב יפה, התקנתי רדיו דיסק
וארבעה רמקולים. מי חושב על אופנועים בכלל, בגלל שהגעתי לעבודה
מאוחר וגם חזרתי בשעות מאוחרות בלילה הביתה, לא היו לי פקקים
בכלל. גם אוטו זה כיף.

ואז התחילה הסערה, הבטתי בספינות הקטנות שטבעו אחת אחרי
השנייה, וכשהסערה התחזקה גם ספינות החלו להיטלטל בחוזקה תוך
כדי כך שאנשים נזרקים מהם אל הים הסוער, מנסים לשחות, לצוף,
לנשום.
חלקם הצליחו אפילו לעלות על ספינות אחרות, וחלקם אפילו התפשרו
עם עצמם ועלו על נושאות המטוסים הגדולות, ספינות הדגל
המגושמות, אשר נראה היה שהם מחוסנות מהסערה.

גם אצלנו נזרקו אנשים אל המים בכל פעם שהסערה התחזקה יותר
ויותר, וזורעת פחד גם אצל מי שנשאר. הבטתי בבעתה על האנשים
שניסו לשחות בים, ולהישאר לצוף. פחדתי מזה מאוד.

ואז זה קרה, הסערה הכריעה גם אותנו, וגם הספינה שלנו טבעה.
מצאתי את עצמי בלב ים, מוקף גלים ואנשים כמוני, מנסה להשאיר את
ראשי מעל המים, בעוד משקולות המשכנתא וההוצאות השוטפות מנסות
להטביע אותי.
הלך האוטו, הלך הפורד פוקוס שאהבתי, הלכה המוסיקה, ידעתי
שבשנים הקרובות כבר לא אוכל יותר לנסוע על אוטו חדש יותר. מאוד
קשה להיפרד ממנעמי החיים. אך אין ברירה, יש מציאות.

קניתי קטנוע בינוני, חזק יחסית (150 סמ"ק) שמגיע ל-120 קמ"ש,
אמנם רק בקיץ ועם רוח גבית, אבל זה מה שיש. אבל טוב לי איתו.
אני עוד פעם מרגיש את החופש, החופש של הפשטות, החופש של לנסוע
עם תמרונים, בנסיעה דרוכה ולא משעממת, החופש לעצור ולחנות כמעט
איפה שאני רוצה, החופש להיות נייד, לנסוע ולהרגיש את הרוח על
הפנים, והחופש לחשוב את המחשבות הפרטיות שלי בשקט לעצמי, בתוך
הקסדה.