"מצידי שתעשו פה לילות לבנים - הפרוייקט הזה מוגש אצלי, על
השולחן, עד יום ראשון בבוקר - לא כדאי לכם לנסות אותי"
כן, זה עומד להיות שבוע ארוך אמרתי לעצמי בשילוב נדיר של יאוש
ועידוד.
ידעתי שאני חייב לעשות את העבודה, אבל לא שלא תבינו אותי לא
נכון, זה לא מפחד או חס וחלילה מאידיאולוגיה - הסיבה היחידה
היא שזה טוב לאזרחות. נקודה.
המפקד החדש שלי שלא בא לי להזכיר אפילו את השם שלו, הטיל עליי
ועל השאר הצוות, אולי ליתר דיוק פקד עלינו - לבדוק מערכת חדישה
לבקרה ושליטה ראשית על כל סוגי המערכות הממחושבות שבמרכזה
מחשב-על.

לא הבנתי בדיוק את הצורך לרכוש את המערכת הבומבסתית הזאת
אבל כששמעתי את המחיר שלה ואת הסכומים שמשלמים למתחזקים
ולמתכנתים שלה זה כבר ממש לא הטריד אותי, החלטתי להשקיע בלימוד
וניסיון בה את רוב הזמן שלי.

בכל אופן, הרעיון מאחורי המערכת נשמע מבטיח - מחשב-על שעל ידי
כרטיס שיותקן בכל המחשבים שקשורים אליו, יפקח ו"יאציל סמכויות"
לשרתים חלשים ממנו שיאצילו סמכויות למחשבים אישיים חזקים אך
חלשים מהם וכן הלאה. מחשב העל ידע לפקח על התהליך ולתקן שגיאות
בזמן אמת. בעקרון גם במקרה שמחשב העל מפסיק לעבוד מסיבה מסוימת
הכל אמור להמשיך לתקתק כמו שצריך. הדבר נותן שיפור אדיר בתפוקה
כי כל עבודה תתחלק בדרך מתוחכמת שמעורבת בה בינה מלאכותית, בין
המחשבים שפנויים לעבודה, ותאפשר בין היתר שרידות אדירה של
הרשת.

כפי שתיארתי לעצמי היה זה שבוע מטורף - אמצע יולי, חום איימים
ולחות חונקת וזה בדיוק הדבר האחרון שהפריע לנו, כשאת רוב הזמן
בילינו במשרדים הממוזגים או בחוות השרתים שם המיקום שלך בזמן
הופך למעורפל ביותר, אתה שוכח אם יום או לילה, קייץ או חורף.
טוב לא יודע, אולי זה תוצר לוואי של הקרינה.

בדר"כ אני מרשה לעצלנות להשתלט עליי באופן חופשי כמעט ללא כל
התנגדות, אך הפעם חרגתי ממנהגי - ישנתי אולי שעתיים ביממה
ועדיין היה בי מרץ. בתקופת העבודה המאסיבית על המערכת סיגלתי
לי מנהג מגונה לעלעל מידי סוף שבוע בדפי הדרושים של ההיטק,
לראות כמה אני נחוץ בחוץ ולפנטז איך בעוד שנה וחודשיים ביום
השחרור שלי אני מותקף במבול של טלפונים להצעות עבודה מפתות. אך
באותו יום שישי לאחר שסיימתי את הפרויקט הראשוני, הדבר היחידי
שעשיתי בסוף שבוע המטורף הזה היה שינה והרבה. 42 שעות של שינה
עמוקה שלא ידעתי כמותה ב-21 השנים האחרונות.

מצאתי את עצמי קם ללא צורך בהשכמה כלשהי ב-6 בבוקר של יום
ראשון.
ב-7 כבר התייצבתי ביחידה. המפקד שלי עוד לא הגיע, מה שהותיר לי
זמן להתפאר מיצירת האמנות שלי - חדר מיוחד וארוך שהוקצה במיוחד
למטרת הניסוי, מלא בשרתים ומחשבים אישיים שבמרכזו מחשב העל.
והכל מדוגם ומתקתק למופת. הרשת הייתה פנימית ומבודדת משאר הרשת
היחידתית על מנת למנוע תקלות מיותרות.
המדור שלנו קיבל את האחריות לבצע את הניסוי הראשוני של המערכת
ביחידה, ואם הוא יעבור בהצלחה, המערכת תיכנס לשימוש בהדרגה בכל
צה"ל.
בהתחלה הכל פעל בצורה חלקה ומרשימה, זה היה מדהים לראות את
השיפור העצום בביצועים, באבטחה וכמובן בשרידות של המערכת. אחד
משלבי הניסוי היה ניתוק אקראי של כמה שרתים ומחשבים אישיים
מהרשת. הדבר לא הזיז למערכת להמשיך לתפקד.

אך לא לאורך זמן... הכל התחיל כעבור חודשים מתחילת הניסוי -
באופן אקראי מחשב אחד התחיל לעבד נתונים בצורה שגויה ואחרי מס'
שעות פשוט חדל לעבוד. בדיקת מעבדה שערכנו לו לא העלתה שום סיבה
הגיונית לקלקול שחל בו. תחילה התעלמנו מהעניין אך באותו שבוע
"נפטרו" להם 3 מחשבים נוספים.
המפקד שלי נזף בי על כך שלא שמרתי על נהלי השמירה על הציוד ולא
דאגתי לכסות אותם בסוף השימוש כמו שכתוב...
הסגמת שלו הפתיעה אותי בכל פעם מחדש. לחשוב שפעם הבן אדם הזה
שכרגע עומד מולי ונראה מאוהב קשות בפלצנות שלו היה החבר הכי
טוב שלי ועכשיו מה שנהיה ממנו זה רובוט מקולקל. אני זוכר איך
שהיינו חולמים על הקומבינות שהוא יסדר לי שהוא חוזר ועל הימי
חופש בלי הגבלה שהוא יתן לי, ומה שנהיה ממנו היום... שכל מחשבה
שאני מעלה בפניו לגבי ההגיון שבדברים מסוימים מתאדה לנוכח
התשובה "מה לעשות, זה צבא". כשאני ממשיך להתווכח הוא מאיים
עליי במשפט.

צפצופים ארוכים מונוטונים וטורדניים להפליא קטעו את החוט הדלוק
שהרהרתי בו - שרת די משני אבל בכל זאת, שרת - התחיל למלא את
המסך בנקודות אדומות ולשלוח פקודת סריקה כוללת של חומרה לכל
המחשבים ברשת, מה שהשבית אותם מכל מה שעשו. לפי הכללים פקודה
כזו אמורה להשלח אחת לחצי שנה, ולא היתה שום סיבה שתשלח עכשיו.
השקענו שבועות בחיפוש של המקור לתקלה והדבר היחיד שעלינו עליו
הוא שיבוש לא מוסבר בתהליך קבלת ההחלטות של רמת הבינה
המלאכותית במערכת. התקלות המשיכו להכות בנו והדבר הוריד לתחתית
את רמת המוטיבציה שלי להתעסקות עם המערכת. ידעתי שאין סיכוי
שהדבר הזה יחזיק מעמד לאורך זמן באזרחות. יומיים אח"כ בתזמון
משונה החלה ההתרסקות של הנסד"ק שגררה אחריה לתהום חברות
סטארט-אפ רבות בינהם גם החברה שפיתחה את המערכת. קצת אחר כך
פרצה אינתפאדת אל-אקצה. עוד בועה התפוצצה.

ואני מרותק פה לבסיס המסריח הזה בעוון סירוב פקודה והתחצפות
לקצין. קורבן של המערכת. הוא הביט בי בכזה תימהון כשעניתי לו
"לא בא לי" שתהיתי אם זה משהו שמלמדים בקורס קצינים. אם זו
איזו דרך פסיכולוגית זולה ליצור בי רגשות אשם על התשובה שלי,
או שמא זו סתם תופעת לואי של שאר שטיפות המוח שהוא עבר שם.
ההיגיון של אמר לי לצאת עכשיו על 21 והרגש יעץ לי בחמימות
לקרוא את הספר שלקחתי איתי לריתוק. המדריך השלם לתוכנה שעומדת
להיות הדבר הבא בתחום אחסון אתרים. הקשבתי לרגש, מנסה להשכיח
את השביזות. זו הייתה נקודת המפנה בשירות הצבאי שלי, הבנתי
שאין לי עוד מה ללמוד במדור שלי, ודרך לצאת משם גם אין וכל זה
לא שווה את ההרגשה של לעבוד תחת האגו-מניאק הזה. את הימים
העברתי בכל מקום אפשרי חוץ במדור שלי - במרפאה, אצל המש"קית
ת"ש, בשלישות ואפילו פעמיים אצל הקב"ן.

משיחות עם אנשי הצוות הבנתי שהניסוי הוגדר ככישלון נחרץ
והרעיון לעבור לשימוש במערכת הורד סופית מהפרק. הקטע המעניין
הוא שהתופעות המוזרות המשיכו לפקוד מחשבים ושרתים שהשתתפו
בניסוי גם לאחר שפירמטו אותם ולא נותר בהם שום קשר למערכת. הם
היו גורמים למחשבים בסביבתם לבצע תופעות מקריות כמו מחיקת
קבצים, שינוי צבעים ולעיתים אף "מוות פתאומי" או "התאבדות".

למה נתנו לחבר שלי להשתתף בניסוי, שאף פעם אף אחד באמת לא בדק
את כלל השלכותיו, ולאף אחד גם לא אכפת, שאלתי את עצמי תוך כדי
גרירת הקיטבג על האספלט בבבקו"ם, צועד לעבר עתיד לא ברור.