הנר עודנו בוער, וידה נרעדת. גלי הזכרון הכואב מכים בה. היא
חשה לעזרתו, אך לעולם הוא אינו חש לעזרתה. היא חשה בדד. עונות
השנים חלפו להן במעוף, ויד חמה לא נחה על כתפה, לא מנערת אותה
מקורי העצב שטווה אהובה סביב ליבה השפוף לאור.

היא קוראת בקול שקט, קול רם, קול אדיר, באוזני החירשים. האהבה
הנכזבת חירשה את אוזני האנשים. היא פוחדת. פוחדת שמא תאבד גם
היא את שמיעתה. השמיעה שכיוונה אותה - אליו. במחשבה זו, אוטמת
היא את אוזניה, רק הפעם. היא לא רוצה לשמוע מאומה. דמעות של
בדידות וקמל זולגות על לחייה. היא רוצה לפרוש. פוצה את
אצבעותיה עד כדי סדק, היא נותנת לקול אהובה שיחזור, לחלחל
באוזניה ולהושיט אותה מן הכפור. אך מאומה מלבד כפור נשמתה לא
חודר מבעד לאצבעותיה. אוזניה רועמות בכאב. היא נופלת ארצה. ארץ
ללא תחתית וסוף. היא פרשה. כמעט. עוד מעט.

הנר המרגיע, הפך לשריפה. היא מתחוללת. השריפה. היא. אש בכל
מקום, ללא כוונה, ללא מחילה, ללא דרך חזרה. המוות נועץ קולו
באוזניה ולוחש בזדון את צערה. היא תעזוב עוד את החיים.

אצבע אחר אצבע, היא עוזבת אותם. אחיזתה נעשת רפויה, והיא
מאושרת. הוא לא יבוא. היא בוכייה. אצבע קרה ונוקשת אחרונה
עוזבת את החיים, והינה יד חמה ועדינה לופתת את ידיה שוב בהם.
היא פוקחת את עינייה ורואה אותו. את האחר. ולוחש הוא באוזניה,
את הדברים שכמהה לשמוע בכל השנים הללו. אהבה מרצדת בעיניה שוב.
היא מרצדת. הם מרצדים.